אשת השבוע: לוסי אדלין – מנהלת סיעוד בליס

לוסי-אדליו-ועדי-זיו-קרדיט-תמונה-ג׳ני-ירושלמי-דוברות-איכילוב
לוסי-אדליו-ועדי-זיו-קרדיט-תמונה-ג׳ני-ירושלמי-דוברות-איכילוב
לוסי אדלין (מימין) ועדי זיו צילום: ליס

האחות בבית החולים ליולדות ולנשים מתל אביב, שבתפקידה הקודם הקדישה 12 שנה לטיפול בילדים בכירורגיה מוגברת וטיפול נמרץ בבית החולים דנה, היא אשת השבוע (15.05.2020) של אתר “מדניוז” בקהילה הרפואית בישראל

מדי שבוע בוחר אתר “מדניוז” דמויות ואישים מהקהילה הרפואית בישראל, הראויים להערכה ולהוקרה. האחות לוסי אדלין, מנהלת הסיעוד של בית החולים “ליס” ליולדות ולנשים באיכילוב, תל אביב, היא ללא ספק אחת כזו. לוסי היא אשת השבוע (15.05.2020) של “מדניוז”, בין היתר, בזכות אירוע שהתרחש לאחרונה, ואשר שופך אור על המקצועיות, הרגישות והמסירות שבהן היא מבצעת את עבודתה.

לוסי אדלין לא הבינה מדוע מחפשים אותה שוב ושוב מחדר לידה. כשהגיעה, שלחו אותה המיילדות אל מחלקת יולדות א’, בטענה ש “יש שם יולדת בשם עדי שמחפשת אותך ומתעקשת שתגיעי אליה”. לוסי עלתה למחלקה החדשה, ומיד כשפתחה את הדלת, פרצה בבכי. מולה שכבה על מיטת היולדות, עדי זיו, שילדה שעות קודם את בתה הבכורה. השתיים התחבקו ובכו מאושר. עבורן זו הייתה סגירת מעגל מרגשת במיוחד.

לפני 15 שנה, כשלוסי עבדה כאחות צעירה במחלקת כירורגיה ילדים מוגברת, עדי אושפזה במחלקה במשך שנתיים כתוצאה מגידול שפיר. היא עברה ארבעה ניתוחים ובאותן שנים השתיים נקשרו אחת בנפש השנייה. האימא הטריה, עדי זיו, מספרת: “כשגילו את הגידול, אני הייתי נערה בת ,14 וכבר אז הייתי תוהה עם עצמי איך הצוות הרפואי מסוגל להתמודד בכל יום עם המראות הקשים הללו של ילדים חסרי אונים, המתמודדים מול מחלה לא פשוטה. זה ריסק לי את הלב וכבר אז הבנתי שזו לא עבודה עבור הצוות המטפל אלא שליחות. לוסי הגיעה בכל יום לעבודה עם דבקות, מסירות ואהבה כזו, שהיא נשארה לי בלב גם אחרי כל השנים. כשהגעתי ללדת, ביקשתי שיקראו לה, רציתי שהיא תראה שיש לסיפור שלי סוף טוב”.

לוסי אדלין: “זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה ולא הפסקתי לבכות לאורך כל היום. החלום שלי היה שיום יבוא, ואראה את הילדים האלו, שהיו חולים במחלות הקשות ביותר, מממשיכים בחייהם בריאים ומאושרים. אין תחושת סיפוק יותר גדולה מזו, שילדה שטיפלתי בה, הופכת לאמא בעצמה”.

מדוע עברת מבית חולים לילדים לבית חולים לנשים ויולדות?

“במשך 12 שנה עבדתי בבית החולים דנה לילדים. אני אוהבת ילדים והרגשתי שם תחושת סיפוק ענקית. אבל זה קרע לי את הלב בכל יום מחדש. טיפלתי בילדים שחלו במחלות הקשות ביותר, בטיפול נמרץ, ובהמשך במחלקה לכירורגיה מוגברת ובשלב מסוים הרגשתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. רציתי לעבור למקום שמביא חיים חדשים”.