אבחון מחלות מין

בשנים האחרונות חלה עלייה מדאיגה בשכיחות של מחלות המין הוותיקות בישראל. עלייה חדה במיוחד נרשמה בקרב גברים המקיימים יחסי מין עם גברים

בשנות ה-80' עם תחילת מגיפת האיידס, ואיתה עלייה ניכרת בשימוש בקונדום כאמצעי המניעה המועדף חלה ירידה בשכיחות מחלות המין האחרות ותשומת הלב אליהן ירדה. בשנים האחרונות חלה עלייה מדאיגה בשכיחות של מחלות המין הוותיקות בעולם ובישראל. עלייה חדה במיוחד נרשמה בקרב גברים המקיימים יחסי מין עם גברים. הוועד למלחמה באיידס, במסגרת פעילותו לקידום התנהגות מינית אחראית, מתכבד להביא לך מידע שיסייע לך להגן על עצמך ועל הפרטנרים שלך מהידבקות במחלות מין.

כדאי לדעת:

• אנשים שמקיימים יחסי מין מוגנים מצליחים להוריד במידה ניכרת את הסיכוי שלהם להידבק ולהדביק ברוב מחלות המין אך לא די בכך: חלקן עוברות גם בנשיקות, מין אוראלי ומגע עם פני העור. מסיבה זו חשוב שתדע לזהות את הסימנים המוקדמים של המחלות ותקפיד על בדיקות השגרה לאבחונן.

• אם אתה חושש שנדבקת במחלה המועברת ביחסי מין, גש לרופא מייד! דחיית הטיפול או הימנעות ממנו עלולה לגרום לנזקים חמורים, וכמובן להדבקת הפרטנר/ים שלך במחלה. אם יש לך הפרשות מאיבר המין, גירוי, או צריבה במתן שתן, כיב (פצע) , פרה פריחה באזור אברי המין או פי הטבעת, חשוב שתיבדק.

• בדיקה תקופתית גם בהעדר תסמיני מחלה בתדירות של אחת למספר חודשים, מומלצת לאנשים המקיימים יחסי מין מזדמנים. ה־CDC, הרשות לבקרת מחלות בארה"ב, ממליצה לגברים המקיימים יחסי מין עם גברים, לעבור לפחות פעם בשנה בדיקת HIV, סיפיליס (עגבת), גונוריאה (זיבה), כלמידיה וצהבת נגיפית מסוג C, ולהתחסן לצהבת נגיפית מסוג A ו־B (הפטיטיס) וכן נגד נגיף הפפילומה (HPV). בדיקות שגרה כאלה חשובות, משום שחלק מהמחלות הללו יכולות להתקיים בהעדר תסמינים, אך עדיין לגרום לנזק ולהביא להדבקה של הפרטנרים.

• אם נדבקת במחלת מין אחת קיים סיכון מוגבר שנדבקת במחלות מין נוספות וב־HIV, ולכן חשוב להיבדק גם להן. לעתים לא נדירות מאובחנים נשאי HIV לאחר בירור רפואי הקשור להדבקה במחלת מין אחרת. מהספרות הרפואית עולה כי רבע מהנדבקים בעגבת נדבקים במקביל גם ב-HIV. בנוסף, במידה ונדבקת, חשוב לדאוג שששותפי המין ( הפרטנרים ) שלך יטופלו וייבדקו גם הם, גם אם אין להם תסמינים כלל. מעבר לעובדה שהופעת מחלת מין יכולה לרמוז על הדבקה ב-HIV, חשוב לזכור שעצם נוכחות המחלה באיברי המין מגבירה במידה משמעותית את הסיכון להעברה של HIV. הדבר נובע מכך שבנשאי HIV קיימת נוכחות כיבים או הפרשות הנובעים ממחלות כמו הרפס, גונוריאה, סיפיליס ואחרות מעלה את ריכוז הנגיף בהפרשות איברי המין ובזרע באופן משמעותי ־ עד פי 10!

בנוסף, בקרב מי שאינו נשא, רירית איברי המין המודלקת בעת מחלת מין מהווה שער יעיל יותר לחדירת HIV.

חיסונים

לחלק מן המחלות המועברות במין קיימים חיסונים יעילים, וחלקם אף נכנסו לשגרת החיסונים במדינת ישראל.

צהבת נגיפית מסוג B- A: רוב הסיכויים שמי שנולד לאחר שנת 1992 חוסן בילדות נגד נגיפים אלה. כמו כן, מי שהתחסן לקראת נסיעה למדינות עולם שלישי קיבל לפחות חלק מהחיסונים האלה, אך אם לא הושלמה סדרת החיסונים המלאה ייתכן שרמת החיסון אינה מספיקה. רוצים לדעת אם עליכם להתחסן? בקשו מרופא המשפחה בדיקה לרמת נוגדנים לנגיפים האלה, ולפי תוצאות הבדיקה הוא ינחה אתכם האם לקבל את כל סדרת החיסונים מתחילתה או שמספיקה רק זריקת דחף.

נגיף הפפילומה HPV: בארץ מאושרים לשימוש שני תרכיבים נגד נגיף הפפילומה. התרכיב המומלץ ונמצא בסל הבריאות לגברים המקיימים יחסי מין עם גברים הינו Gardasil.  חיסון גרדסיל (Gardasil) מגן מפני 4 זנים. הוא מגן מפני 2 הזנים (זנים 16 ו-18) הגורמים לרוב המקרים של סרטן צוואר הרחם, סרטן הפה והלוע, סרטן פי הטבעת וסרטנים אחרים באיברי המין; ובנוסף מפני 2 הזנים (זנים 6 ו-11) הגורמים ליבלות באברי המין. החיסון ניתן בשלוש מנות בטווח של  חצי שנה. רצוי לתת את החיסון לפני החשיפה לוירוס אך ייתכן וקיימת תועלת גם אם הוא ניתן לאחר החשיפה לוירוס.

החיסון מומלץ לכלל האוכלוסייה בגילאי 9-26 שנים ובשנים האחרונות הוא ניתן  לתלמידים ותלמידות בבית ספר. לנשים מומלץ לקבל את החיסון עד גיל 45.   החיסון  מומלץ גם לגברים המקיימים יחסי מין עם גברים עד גיל 26 והוא ממומן בסל הבריאות לאוכלוסייה זאת. חשוב לציין, שגם לאחר קבלת החיסון על נשים להמשיך בבדיקות צוואר הרחם השגרתיות (פאפ) וכן כי חלק מארגוני הבריאות בעולם ממליצים לגברים המקיימים יחסי מין עם גברים וחיים עם HIV לבצע את החיסון גם עד גיל 40. 

עלות החיסון:  משתנה מקופה לקופה ובהתאם לביטוחים המשלימים. 

מחלות מועברות במין אצל לסביות

ככלל, לסביות חשופות פחות להידבקות במחלות מין, זאת עקב סוג הפרקטיקה המינית שכרוכה במגע מועט בין נוזלים מדבקים ורקמות סופגות. דרכי ההעברה העיקריות אצל לסביות הן במגע של עור בעור, באמצעות שימוש באביזרי מין שלא נוקו כהלכה, העברה של אביזרי מין מנרתיק אחד לשני ללא ניקוי, או שימוש בקונדום והעברת גורמים מזהמים באמצעות האצבע, בעיקר במין מרובה משתתפות. ההמלצה להקטנת הסיכון הינה שימוש בקונדום על אביזרי מין, בעיקר כאשר הם מוחדרים ליותר מנרתיק אחד בסשן, ועל חיטויים במים חמים וסבון בין אקט לאקט.

לפי מחקרים גורם הסיכון העיקרי בקרב לסביות בכל הקשור למחלות מועברות במין הוא אי-קבלת טיפול, שכן אמנם ההדבקה עצמה היא לא שכיחה, אך מחלות שאינן מאובחנות ולא מטופלות עלולות להגיע עד לשלב הסיבוכים. הסיבה לכך היא העובדה שלסביות נוטות לבקר פחות אצל רופאי ורופאות נשים, מתוך תפיסה שגויה שאלו אחראים בעיקר לענייני רבייה ומניעת הריונות. כל אישה חייבת לבקר אצל רופא או רופאת נשים לבחירתה לפחות אחת לשנתיים, בין השאר על מנת לבצע בדיקות סקר למחלות מין באמצעות משטחים וגינליים, בדיקות שתן ובדיקות דם.

חשוב להוסיף ש- Bacterial vaginosis וקנדידה הן אמנם לא מחלות המועברות במין, אך הן נפוצות גם אצל לסביות כמו אצל כל הנשים, ללא קשר לפרקטיקה המינית עצמה ועלולות לנבוע מהזנחה היגיינית, טיפולים תרופתיים שונים ומצב מערכת החיסון.

איפה נבדקים?

בדיקות כלליות למחלות מין ניתן לבצע בכמה מוקדים: מרפאות קופות החולים: ניתן לקבל הפניה לבדיקות סקר מרופא/ה ראשוני/ת. הבדיקות המומלצות הן: בדיקות שתן לכלמדיה וזיבה (גונוריאה), בדיקה מפי הטבעת ומהלוע לזיבה ולכלמידיה, בדיקות דם לסיפיליס (עגבת), HIV, וצהבת נגיפית (הפטיטיס) מסוג B ו- C. אנו ממליצים לגשת עם רשימת הבדיקות הזו ולוודא שאכן אתם מבצעים את כולן. עבור אלו שאינם מרגישים בנוח לפנות לרופא הכללי שלהם בנוגע למחלות מין, ישנן אפשרויות לבדיקות אנונימיות, כפי שכתוב למטה. במקרה של בירור סימפטומטי ספציפי, אפשר לפנות לרופא משפחה, או ישירות למומחה למחלות זיהומיות , רופא עור ומין או אורולוג אם מדובר בגברים, או לרופא/ת נשים אם מדובר בנשים. לגברים שסובלים מחשש לקונדילומה בפי הטבעת, כדאי לברר דרך קופת החולים או דרך הביטוח המשלים, ולפנות לפרוקטולוג (מומחה לפי הטבעת) או לרופא נשים המטפל בקונדילומות גם אצל גברים. בדיקות אנונימיות: משרד הבריאות מפעיל שתי מרפאות המאפשרות להיבדק למחלות מין נפוצות באופן אנונימי וללא תשלום: מרפאת הפרסים בחיפה ומרפאת לוינסקי בתחנה המרכזית בת"א. מרפאות אלה עובדות בפרוטוקול של ייעוץ, בדיקה וטיפול במקרה הצורך. בזכות הייעוץ במקרים מסויימים ניתן להיבדק למחלות נפוצות נוספות, לפי החלטת היועץ. לשתי המרפאות יש לקבוע תור (פרטים באינטרנט) אלא אם יש סימפטומים ברורים שמצריכים בדיקה ואז ניתן לקבוע תור דחוף. בדיקות פרטיות: ניתן להיבדק בקליניקות פרטיות, בעיקר במרכז הארץ. לא כולן מאושרות על ידי משרד הבריאות, ולכן לא על כולן יש פיקוח או בקרת איכות. נשאי HIV יכולים להיבדק ולהיות מטופלים במחלות המועברות במגע מיני במרכזי האיידס בהם הם מטופלים ומטופלות.

לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מדי שנה נדבקים בעולם כ-448 מיליון בני אדם במחלות מין. מחצית מהחולים הם צעירים בני 20-24 .

זיהומים חיידקיים

זיבה (גונוריאה)

זיבה היא מחלה הנגרמת ע"י חיידק הגונוריאה (Neisseria gonorrhea). ביטויה העיקרי של מחלה זו הוא דלקת של השופכה (זהו הצינור העובר בפין ודרכו עוברים השתן והזרע). בזיבה תיתכן גם דלקת של הרקטום, האשכים, הלוע ואף זיהום מפושט ורב מערכתי (נדיר). בנשים ובגברים המקיימים יחסי מין אנליים, ייתכן זיהום בגונוריאה ללא כל תסמינים. עד לסוף שנות ה־90 הייתה שכיחות המחלה בישראל נמוכה ביותר, אולם משנת 1999 חלה עלייה תלולה (למעלה מפי 16) בהופעת המחלה.

דרכי ההדבקה: הדבקה בחיידק הגונוריאה מתרחשת בעקבות מגע מיני לא מוגן ־ ואגינלי, אנאלי או אוראלי. לעתים החיידק נמצא בלוע, ולכן גם מי שמקבל מין אוראלי (נמצץ) עלול להידבק בהיעדר שימוש בקונדום. חשוב לזכור שניתן להידבק בזיבה מפרטנר שאינו חש בתסמינים של המחלה.

מניעה: שימוש בקונדום בקיום יחסי מין וגינאליים, אנאליים, ואוראליים (מוצץ או נמצץ) הוא הדרך היעילה והיחידה להימנע מהדבקות בזיבה.

תסמיני המחלה: התסמינים תלויים במקום בו מתיישב החיידק וגורם לדלקת. המיקום השכיח ביותר הוא כאמור השופכה. דלקת השופכה מתבטאת בהפרשה צהבהבה/ מוגלתית מאיבר המין. מתלווה לכך תחושת צריבה באיבר המין, בעיקר בזמן מתן שתן ובעת הגמירה. זיבה שאינה מטופלת עלולה להוביל בשלבים מאוחרים לסיבוכים כמו דלקת בשסתומי הלב, דלקות פרקים, דלקת בלחמית העין, דלקת הערמונית אצל גברים, ודלקת בחצוצרות ועקרות אצל נשים.

ביטויים אפשריים נוספים של המחלה הם: דלקת באשכים המתבטאת בנפיחות ובכאב, לרוב של אשך אחד. דלקת בפי הטבעת וברקטום (בקרב גברים המקיימים יחסי מין אנאליים לא מוגנים), המתבטאת בכאב וגירוי באזור פי הטבעת והרקטום, הפרשה מפי הטבעת (לעתים מוגלתית), תחושה של צורך במתן צואה גם בהיעדר יציאה. דלקת גרון ־ בעקבות מגע אוראלי לא מוגן. זיבה בלוע מופיעה במקרים רבים בהיעדר כל תסמינים (מה שלא מונע מהאדם הנושא את החיידק בלוע להמשיך ולהדביק). במקרה שהדלקת כן מלווה בתסמינים הרי שמדובר בכאב גרון, נפיחות ואודם של השקדים.

אבחנה: אבחנה מתבצעת באמצעות דגימה הנלקחת מדרכי המין, פי הטבעת או הלוע. מומלץ להיבדק אחת לחצי שנה עד שנה גם בהיעדר סימפטומים, שכן לעתים החיידק נוכח בדרכי המין מבלי שיגרום לסימפטומים.

טיפול: הטיפול בזיבה הוא אנטיביוטי. ההמלצה נכון לכתיבת חוברת זו היא אנטיביוטי משולב בצפטריאקסון הניתן בזריקה טיפול בזריקה, ובאזיתרומיצין (זטו) הניתן דרך הפה שמטרתו גם לחזק את הטיפול נגד הזיבה וגם לטפל בחיידקים נוספים שלא נמצאו בבדיקה כמו כלמידיה ומיקופלסמה גניטליום.  תסמיני זיהום בכלמידיה ובמיקופלסמה  לרוב קלים יותר מאלו של גונוריאה, ולכן לא יהיו מובחנים. יש להשלים את הטיפול לפי הוראת הרופא. במהלך הטיפול ושבוע אחריו יש להימנע ממגע מיני כלשהו. לא פחות חשוב: יש לטפל בפרטנרים מיניים מהתקופה האחרונה עם או ללא בדיקה.

זיבה ו-HIV: נשאי HIV הסובלים מזיבה מסכנים בצורה משמעותית את הפרטנרים שלהם בהדבקה ב-HIV, וזאת משום שאצלם מופרש נגיף ה-HIV בהפרשות איברי המין בריכוזים גבוהים יותר. מאידך, אנשים עם זיבה פעילה המקיימים יחסי מין לא מוגנים, נמצאים בסכנה מוגברת להידבק ב-HIV דרך רירית איבר המין החולה.

כלמידיה

חיידק הכלמידיה (Chlamydia trachomatis) הוא הגורם השכיח ביותר לדלקת באברי המין. הביטוי של זיהום בכלמידיה הוא לרוב קל יותר מאשר זיבה ובדרך כלל לא תופיע הפרשה מוגלתית ניכרת והמחלה תתבטא בצריבה קלה בלבד. בכלמידיה, יותר מבזיבה, ייתכן זיהום ללא כל תסמינים, שעדיין כמובן מדבק מאוד.

דרכי ההדבקה: הדבקה מתרחשת בעקבות מין ווגינאלי, אנאלי או אוראלי לא מוגן. ניתן להידבק גם מפרטנר שאינו מבטא כל תסמינים של המחלה ונושא את החיידק בצורה "שקטה". רוב נשאי הכלמידיה אינם מודעים לכך, במיוחד אם אתר ההדבקה הוא רקטאלי.

מניעה: שימוש בקונדום ביחסי מין וגינאליים, אנאליים, ואוראליים (מוצץ או נמצץ) הם הדרך הטובה ביותר למנוע הדבקה.

תסמיני המחלה: כאמור, באחוז לא מבוטל ייתכן זיהום ללא כל סימפטומים. הביטוי השכיח ביותר הוא דלקת בשופכה המתבטאת בהפרשה מאיבר המין (מוגלתית או צלולה) וצריבה במתן שתן. זיהום בפי הטבעת או ברקטום יגרום בדרך כלל לגירוי בפי הטבעת בלבד, גירוי שרק בעלי ניסיון ייחסו לזיהום בכלמידיה. בנוסף תיתכן דלקת עיניים בעקבות מגע בעיניים לאחר נגיעה באיבר המין. ללא טיפול תיתכן הופעת סיבוכים מאוחרים. תתכן הופעה של דלקת באשכים ובבלוטת הערמונית אצל גברים, ובקרב נשים תיתכן דלקת של האגן ופגיעה בפריון עד עקרות.

אבחנה: האבחנה נעשית ע"י דגימה מאזור איבר המין / פי הטבעת או בבדיקת שתן.

טיפול: הטיפול בכלמידיה הוא באנטיביוטיקה. גם במקרה של זיהום בכלמידיה חשוב מאוד לטפל בפרטנרים גם אם הם אינם מבטאים כל סימן של מחלה. במהלך הטיפול ושבוע לאחריו יש להימנע ממגע מיני.

(LGV( Lymphogranuloma Venereum

מחלה זאת נגרמת על ידי זנים ספציפיים של חיידק הכלמידיה ועשויה לגרום לתחלואה קשה. בעבר הייתה המחלה נפוצה ומוכרת בחלקים של אסיה, אפריקה, ובאזורי קו המשווה של דרום אמריקה, אולם בעשור האחרון החלה להופיע  בהולנד ובאנגליה, בעיקר בקרב גברים המקיימים יחסי מין עם גברים. בשנים האחרונות עשתה המחלה עלייה לישראל ותוארו כבר כמה עשרות מקרים. 

דרכי הדבקה: המחלה מועברת ביחסי מין ונגרמת על־ידי שלושה זנים של החיידק כלמידיה טראכומטיס (Chlamydia Trachomatis) שהם זנים שונים מאלה הגורמים למחלת הכלמידיה "המוכרת". שם נוסף של המחלה הוא Tropical Bubo.

מניעה: שימוש בקונדום בכל מגע מיני.

תסמינים: בנשים ובגברים שנדבקו במהלך יחסי מין בהם הם היו אקטיביים (TOP)  מתחילה המחלה ככיב (פצע) לא כואב באיבר המין, או בפי הטבעת. כאשר החיידקים מתרבים ומתפשטים, בלוטות לימפה באיזור מתנפחות וכואבות והעור באיזור אברי המין עשוי להאדים. בלוטות הלימפה הנפוחות יכולות להתמלא גם בנוזלים ואז עשויה לצאת מהן מוגלה (כמו מחצ'קונים), ונוצרת פיסטולה (פתח חיבור) בין בלוטת הלימפה לעור. לבלוטות הלימפה הנפוחות קוראים באנגלית "בובוז" (Buboes) ומכאן שם המחלה. באנשים הנדבקים דרך הרקטום עשויה המחלה להתבטא בכאב בזמן יציאה, בהפרשה מוגלתית או דמית בצואה וגם עצירות. חולים רבים מאובחנים בטעות כסובלים ממחלת מעי דלקתית, בעיקר כאשר הם אינם מדווחים לרופא על כך שהם מקיימים יחסי מין אנליים. במקרים של חוסר טיפול יכולים להופיע הסיבוכים הבאים:

•   היצרות והצטלקות של פי הטבעת.

•    נפיחות באברי המין ודלקת הנמשכת זמן רב ואינה מתרפאת מאליה.

‍ אבחון וטיפול: האבחנה כיום נעשית במצעות זיהוי גנטי (PCR) של חיידק הכלמידיה.

טיפול: אנטיביוטי ממושך. (למשך 21 יום) בדוקסיציקלין. יש לקחת את האנטיביוטיקה בישיבה או בעמידה עם לפחות כוס מים ולהמנע משכיה כחצי שעה לאחר נטילת הטיפול (כדי למנוע דלקת בוושט). פרטנרים מיניים בתקופה של חודשיים לפני הופעת תסמיני המחלה צריכים להיבדק לחיידק הכלמידיה הספציפי הזה בשתן ברקטום או בצוואר הרחם בנשים, ולטפל לפי תוצאות הבדיקה.

סיפיליס (עגבת)

ב-15 השנים האחרונות חלה עלייה תלולה בשיעור הנדבקים בעגבת בעולם המערבי ובישראל. על פי נתוני משרד הבריאות, שכיחות העגבת בשנים האחרונות  עלתה פי 100 ויותר בהשוואה לשנות ה-90. מחלת העגבת נגרמת ע"י חיידק (Treponema pallidum), ובהיעדר טיפול היא מתפתחת לזיהום כרוני, הנמשך עד עשרות שנים ועלולה לגרום לסיבוכים קשים באיברים שונים.

דרכי ההדבקה: בעגבת נדבקים בעקבות מגע מיני לא מוגן ככלל, ובפרט במגע עם נגעים מפרישים באדם עם החיידק. הדבקה יכולה להתרחש גם ללא נגעים נראים לעין.

מניעה: שימוש בקונדום בכל מגע מיני.

תסמיני המחלה: מדובר במחלה בת שלושה שלבים, והמעבר משלב אחד למשנהו מתרחש בהעדר טיפול. השלב הראשון מתבטא בכיב (פצע) לא כואב המופיע במקום שדרכו התבצעה ההדבקה (לרוב על איבר המין, פי הטבעת או הפה). הכיב מופיע בין 10 ימים עד שלושה חודשים מיום ההדבקה. כמחצית מהנדבקים אינם מפתחים כלל כיב הנראה לעין (למשל כיב במקומות לא חשופים כדוגמת פי הטבעת, הרקטום או הלוע, ולכן לא מאובחנים בשלב ראשוני. הכיב נעלם גם ללא טיפול תוך מספר שבועות, אולם ללא טיפול המחלה ממשיכה להתקדם. בשלב השני של המחלה (כשבועיים עד שמונה שבועות מהשלב הראשון) מופיעה פריחה מפושטת על פני הגוף (כולל כפות ידיים) וייתכנו תסמינים דמויי שפעת הכוללים חום, כאבי גרון, כאבי שרירים ופרקים, כאבי ראש, בלוטות לימפה מוגדלות ואובדן תיאבון. בנוסף, עלולים להופיע נגעים עוריים בצורת כתמים אפורים-כסופים באזורי הגוף הלחים (בריריות הפה, רירית אברי המין ופי הטבעת). מגע עם נגעים אלו הוא מדבק ביותר. בהיעדר טיפול נעלמים כל תסמיני השלב השני גם הם מעצמם תוך מספר שבועות עד חצי שנה. בהיעדר טיפול יכול להופיע השלב השלישי לאחר חמש עד 35 (!) שנים. בשלב זה מופיע נזק מתקדם באיברים שונים: עיקרו פגיעה במוח ובמערכת העצבים המרכזית, ייתכנו נזקים גם באבי העורקים, בכבד, בעצמות ובעור. אצל אנשים החיים עם HIV ייתכן שהתסמינים של השלב הראשון ושל השלב השני יופיעו בו זמנית.  ואף עלולה להתרחש התקדמות מהירה של המחלה אל השלב השלישי ללא הופעת השלב הראשון והשני.

אבחנה וטיפול: האבחון נעשה באמצעות בדיקת דם. לעתים תידרש בדיקת ניקור מותני ( LP )לצורך בדיקת נוזל השדרה, כדי לשלול מעורבות המחלה במערכת העצבים המרכזית. הטיפול במחלה מתבצע בהזרקה לתוך השריר של אנטיביוטיקה מסוג פניצילין. יש להקפיד על סוג הפניצילין הנכון ועל מספר הזריקות המומלץ על מנת להביא לריפוי. בשלב ראשון ושני או אנשים שיודעים שנדבקו בעגבת בשנה האחרונה ניתן להסתפק בזריקה אחת. באנשים שלא ניתן לדעת מתי נדבקו או שנדבקו שנה ויותר לפני האבחון ולא טופלו , יש לתת את הזריקה אחת לשבוע במשך 3 שבועות.  פרטנרים שנחשפו לאדם שאובחן כחיובי לסיפיליס צריכים להיות מטופלים ללא קשר לסימפטומים, באם באו במגע מיני עם האדם בשלושת החודשים שקדמו לאבחנה. פרטנרים קבועים צריכים לעבור בדיקת דם ולקבל טיפול לפי התוצאות.

עגבת ו- HIV: לאור גורמי סיכון משותפים להידבקות ב-HIV ובעגבת (מין לא מוגן), שכיחה הדבקה משותפת בשתי המחלות. כאמור, כרבע (ובחלק מהמחקרים אף מעל ל־50%) מהנדבקים בעגבת נדבקים במקביל גם ב-HIV. מומלץ כי כל חולה עגבת יעבור בדיקת HIV.

‍מיקופלסמה גניטליום (mycoplasma genitalium):

חיידק המיקופלסמה גניטליום (Mycoplasma genitalium) גורם לדלקת באברי המין. הביטוי של זיהום בחיידק זה הפרשה שיכולה להיות שקופה ולעתים רק  צריבה קלה. כמו בכלמידיה, גם במיקופלסמה, ייתכן זיהום ללא כל תסמינים, שעדיין כמובן מדבק מאוד. לעתים מקבלים תשובה חיובית לחיידק המכונה מיקופלסמה הומיניס (mycoplasma hominis). חשוב להבדיל בין שני החיידקים כיוון שבעוד שהמיקופלסמה גניטליום עשוי לגרום לתחלואה המיקופלסמה הומיניס אינו גרום לתחלואה ואין צורך לטפל באנשים עם חיידק זה.

דרכי ההדבקה: הדבקה מתרחשת בעקבות מין ווגינאלי, אנאלי או אוראלי לא מוגן. ניתן להידבק גם מפרטנר שאינו מבטא כל תסמינים של המחלה ונושא את החיידק בצורה "שקטה". רוב נשאי המיקופלסמה אינם מודעים לכך, במיוחד אם אתר ההדבקה הוא רקטאלי.

מניעה: שימוש בקונדום ביחסי מין וגינאליים, אנאליים, ואוראליים (מוצץ או נמצץ) הם הדרך הטובה ביותר למנוע הדבקה.

תסמיני המחלה: כאמור, באחוז לא מבוטל ייתכן זיהום ללא כל סימפטומים. הביטוי השכיח ביותר הוא דלקת בשופכה המתבטאת בהפרשה מאיבר המין (מוגלתית או צלולה) וצריבה במתן שתן. זיהום בפי הטבעת או ברקטום יגרום בדרך כלל לגירוי בפי הטבעת בלבד. לעתים נדירות תתכן הופעה של דלקת באשכים ובבלוטת הערמונית אצל גברים, ובקרב נשים תיתכן דלקת של האגן ופגיעה בפריון עד עקרות.

אבחנה: האבחנה נעשית ע"י דגימה מאזור איבר המין / פי הטבעת או בבדיקת שתן.

טיפול: הטיפול במיקופלסמה  הוא באנטיביוטיקה, בדרך כלל באזיתרומיצין. גם במקרה של זיהום במיקופלסמה חשוב מאוד לטפל בפרטנרים גם אם הם אינם מבטאים כל סימן של מחלה. במהלך הטיפול ושבוע לאחריו יש להימנע ממגע מיני.

זיהומים נגיפיים

הרפס

הרפס הוא שם כולל למשפחה שלמה של נגיפים (וירוסים) הגורמים למגוון מחלות רחב. נתמקד כאן בנגיף ההרפס סימפלקס (hsv) הגורם להופעת פצעים שלפוחיתיים על השפתיים ועל איברי המין. ישנם שני סוגים של הנגיף: 1-hsv שאחראי לרוב למחלה בשפתיים, ו-2-hsv שאחראי למחלה באיברי המין. לעתים הרפס של איברי המין נגרם דווקא ע"י 1-hsv. חשוב לציין, כי רבים מהנושאים את נגיף  ה-2-hsv כלל אינם מודעים לקיומו ואינם מפתחים תסמינים כלשהם של מחלה. כיום ישנו טיפול יעיל להקלה ולמניעה של התסמינים, אולם ברגע שנרכש, לא ניתן לסלק את הנגיף כליל מן הגוף.

דרכי ההדבקה: ההדבקה מתרחשת בעקבות מגע עם השלפוחיות המופיעות בפה, באברי המין, בפי הטבעת ועל גבי שק האשכים. לאחר ההדבקה הראשונית נשאר הנגיף רדום בגוף, והוא מתעורר מעת לעת וגורם להופעת שלפוחיות. חשוב לזכור, כי הנגיף יכול להתעורר ולהיות מופרש בריריות גם ללא הופעת שלפוחיות – וגם במצב זה החולה מדבק מאוד (דהיינו: ניתן להידבק בהרפס מפרטנר שאין לו כלל שלפוחיות נראות לעין).

מניעה: המניעה היעילה ביותר היא שימוש בקונדום, אם כי הוא אינו תמיד מגן וייתכנו נגעים מחוץ לאזור הכיסוי של הקונדום. בנוסף, בעת התפרצות של הרפס באיברי המין או בפה מומלץ להימנע לחלוטין מקיום יחסי מין עד היעלמותם של כל הנגעים. אם קיימות שלפוחיות הנראות לעין יש להימנע ממגע עמן. כאמור, ניתן להידבק בהרפס גם בהיעדר שלפוחיות (הנגיף יכול לחיות מופרש בהפרשות איברי המין וברוק). אפשר להידבק בהרפס גם בנשיקות.

תסמיני המחלה: תקופת הדגירה מרגע ההדבקה עד להופעת הסימנים נמשכת בין יומיים לשבועיים. במהלך המחלה מבדילים בין ההתפרצות הראשונית (זו שסמוכה להדבקה הראשונה) לבין ההתפרצויות שלאחר מכן. לעתים ישנם סימנים מקדימים להופעת השלפוחיות: מספר ימים או שעות טרם הופעת הנגעים מופיע עקצוץ או גירוי באזור הנגוע (בשפתיים או באברי המין). בהמשך מופיעים פצעים שלפוחיתיים, לעיתים בליווי בלוטות לימפה מוגדלות. השלפוחיות מופיעות לרוב כצבר של מספר שלפוחיות, תחילה מגרדות ובהמשך כואבות. עם הזמן, השלפוחיות מתייבשות ומגלידות. אצל גברים השלפוחיות עשויות להופיע בקצה הפין, באזור שבין שק האשכים לפי הטבעת, מסביב לפי הטבעת או בתוכו. ההתפרצות הראשונית, אשר מופיעה רק אצל 50% מהנדבקים, היא לרוב החמורה מכולן ונמשכת בממוצע שלושה שבועות. יכולים להתלוות לה תסמינים נוספים כדוגמת חום, כאבי ראש, צריבה במתן שתן והגדלה כואבת של בלוטות הלימפה המפשעתיות. לעתים נדירות יתכנו סיבוכים, כדוגמת דלקת קרום המוח או פגיעה בעצבים של שלפוחית השתן ועקב כך קושי במתן שתן.

ההתפרצויות שלאחר מכן הן לרוב קלות יותר וקצרות יותר (עשרה ימים בממוצע) והן כוללות הופעה של השלפוחיות במקומות שצוינו לעיל. עם הזמן, ההתפרצויות נוטות להופיע בתדירות הולכת ויורדת. מספר גורמים יכולים להוות טריגר להתפרצות: מחלה אחרת, מתח נפשי ועייפות.

אבחנה: האבחנה נעשית לרוב ע"י זיהוי התחושה המקדימה להופעת הפצעים. בנקודת זמן זו תהיה ההתערבות התרופתית יעילה הרבה יותר. מאוחר יותר ניתן לזהות בהסתכלות את הנגעים העוריים האופייניים. חשוב לפנות לרופא, כדי שזה יוכל להבדיל בין הרפס למחלות מין אחרות המתבטאות בהופעת פצעים על איברי המין או בהפרשות. בנוסף, ניתן לבצע בדיקות מעבדה לאבחנה של הרפס כדוגמת בדיקת נוגדנים לנגיף או תרבית מהשלפוחיות, אך פרט למצבים מיוחדים בדיקות אלו אינן תורמות לאבחנה או לטיפול.

טיפול: הטיפול בכל סוגי ההרפס הוא טיפול תרופתי בכדורים מסוג או ממשפחת האציקלוויר. על מנת שהטיפול יצליח, יש להתחיל אותו מוקדם ככל שניתן ביחס לתחילת הסימפטומים (תחושת העקצוץ), ועדיף שלא יאוחר מ־72 שעות לאחר התחלתם. בנטייה להישנות תדירה של התפרצויות הרפס, מומלץ להתייעץ עם הרופא לגבי טיפול תרופתי מונע על בסיס קבוע.

הרפס ו-HIV: אנשים שליליים ל־ HIV עם שלפוחיות של הרפס באיברי המין נמצאים בסיכון מוגבר להידבק ב-HIV דרך רירית איבר המין החולה.

קונדילומה

יבלות ויראליות באברי המין (קונדילומה) נגרמות ע"י וירוס הפפילומה (hpv- Human Papilloma Virus). מדובר בעצם בגידול שפיר (שאינו ממאיר) עורי הנגרם ע"י הנגיף. אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על שכיחותה בארץ, אך מדובר במחלה נפוצה מאוד. תקופת הדגירה מרגע ההדבקה עד להופעת היבלות משתנה ולעיתים יחלפו שנים רבות בטרם תופיע היבלת שבה ניתן להבחין בעין. לעיתים קרובות היבלות הן מיקרוסקופיות, מדבקות אך לא ניתן להבחין בהן בעין בלתי מזוינת. יבלות על איברי המין הן לרוב בעיה קטנה ופעמים רבות כלל אינן מורגשות. לוירוס הפפילומה עשרות תת זנים, כמה מהם עלולים לגרום לסרטן בצוואר הרחם, בפי הטבעת או בלוע.

דרכי ההדבקה: הדבקה בנגיף הפפילומה מתרחשת בעקבות מגע מיני לא מוגן – ואגינלי, אנאלי או אוראלי. בנוסף תתכן הדבקה בעקבות מגע שטחי עם העור שעליו היבלת – ישירות או בעקבות מגע בידיים. לעתים מתפתחות יבלות אנאליות בקרב אנשים שמעולם לא קיימו יחסי מין אנאליים, וזאת בעקבות מגע של האצבעות באזור עם יבלות (למשל איבר המין) ובהמשך מגע באזור פי הטבעת.

מניעה: שימוש בקונדום ביחסי מין וגינאליים, אנאליים ואוראליים יכול להפחית את הסיכון להידבק בקונדילומה בצורה משמעותית אך לא מוחלטת, וזאת משום שניתן להידבק ביבלות גם במגע שטחי של העור ודרך מגע בידיים. ישנם בשוק כרגע שני סוגי חיסון, אשר יעילים נגד 2-4 זנים של hpv, מתוכם 2 אשר גורמים לכ-70% ממקרי הסרטן שמקורם בוירוס ה-HPV. החיסון מסובסד לנשים עד גיל 26, שיש להן ביטוח משלים בקופות חולים ועלותו נעה בין 1000-2000 ₪, תלוי בקופת החולים. יעילות החיסון גבוהה יותר ככל שהחשיפה לוירוס נמוכה יותר, כלומר מומלץ לקבלו כמה שיותר מוקדם, ואף טרום תחילת פעילות מינית. בארצות רבות בעולם מעודדים מתן חיסון גם לגברים שמקיימים יחסים עם גברים לשם הקטנת העליה הדרמטית במספר מקרי סרטן הלוע וסרטן פי הטבעת. בארץ החיסון רשום גם לגברים עד גיל 26, אך הוא אינו כלול בסל הבריאות וניתן לקבלו באופן פרטי ובמחיר מלא. חשוב לדעת שקבלת החיסון אינה מונעת את הצורך במשטחי pap אצל נשים לפי ההנחיות הרפואיות המקובלות.

תסמיני המחלה: מדובר ביבלות המופיעות כבודדות או כצבר של מספר יבלות, לרוב בצבעו הטבעי של העור, לעיתים בצורה דמוית כרובית (במקרה של צבר יבלות). לרוב הן אינן כואבות ואינן מגרדות. הן מופיעות על הפין – בדרך כלל על גוף הפין, על פני העטרה (הכיפה) או מתחת לעורלה, באזור פי הטבעת, בתוכו, ולעתים נדירות באזור הפה. על הפין שכיחות יותר יבלות שטוחות שאינן "כרוביתיות". בדרך כלל מדובר בנגעים קטנים של מספר מילימטרים שאינם מורגשים, ובמקרים רבים נעלמים מעצמם (כ-30% נעלמים תוך שלושה חודשים). לעתים רחוקות מופיעות יבלות גדולות או צבר יבלות של עד מספר סנטימטרים. במקרים אלו יתכן כי היבלות תגרדנה או תדממנה בעת קיום יחסי מין.

אבחנה: האבחנה נעשית ע"י זיהוי בהסתכלות על היבלות, אשר להן מראה אופייני. מריחה של חומץ על היבלות גורמת להן להתבהר לגוון לבן ולסייע באבחנה.

טיפול: טיפול בקונדילומה מחייב התייעצות עם רופא. ישנן מספר שיטות ולכולן יעילות דומה: משחות וחומרים כימיים להשמדת היבלות, הרחקה של היבלות באמצעות ניתוח/לייזר או הקפאה בחנקן נוזלי. שיטות הטיפול השונות הן כולן לא מספקות ובכולן נצפית הישנות של היבלות באחוז לא מבוטל (בין 70%־%3c הישנות תוך חצי שנה). חשוב לזכור כי חלק מהטיפולים הללו גורמים לגירוי של האזור הנגוע שיכול להיות קל או קשה, ובחלק מהמקרים נגרם כאב קשה (שחולף תוך מספר ימים). הטיפול במשחות נמשך מספר שבועות עד חודשים. תרופה יחסית חדשה: Aldara, עובדת במנגנון אחר ומעודדת תגובה חיסונית ליבלות. ניתן להסיר אזורים אלו בטרם יתפתח סרטן ובכך למנוע למעשה מחלה קשה ביותר. הנגיף הגורם לסרטן אינו גורם ליבלות, ולפיכך הסרת יבלות אינה מבטיחה שלא קיימים נגעים עוריים שאינם יבלתיים הגורמים לסרטן.

הפטיטיס A

דרכי הדבקה: הפטיטיס a איננה נחשבת מחלת מין, משום שרוב מקרי ההדבקה בקרב האוכלוסייה אינם נגרמים ביחסי מין. ההדבקה מתרחשת בדרך כלל באופן המכונה בשפה הרפואית Feco-Oral, דהיינו אכילה של מזון מזוהם בחלקיקי צואה (למשל בשל אי הקפדה על שטיפת ידיים לאחר השימוש בשירותים ולאחר מכן נגיעה במזון בידיים, או אכילת פירות וירקות שהושקו במי קולחין לא מטוהרים ולא נשטפו היטב טרם אכילתם). מדובר במחלה מדבקת ביותר ולרוב החולה מדבק עוד טרם החל לפתח צהבת. ביחסי מין מתבצעת ההדבקה כאשר חלקיקי צואה זעירים חודרים לפה כתוצאה מרימינג (ליקוק פי הטבעת), מגע עם אצבעות או עם איבר המין לאחר שנחשפו לצואה של הפרטנר הנושא את נגיף הצהבת. כאמור, הדבקה יכולה להיגרם גם כתוצאה מאכילת מים או מזון מזוהמים.

תסמיני המחלה: לעתים המחלה כלל אינה מלווה בסימפטומים. תקופת הדגירה מרגע ההדבקה עד הופעת התסמינים נמשכת כחודש בממוצע. כאשר המחלה כן גורמת לסימפטומים, מדובר בהרגשה כללית רעה, חולשה, אובדן תיאבון, שלשולים, חום ובחילות. בהמשך מופיעה צהבת, עם גוון צהבהב של העור והעיניים, הופעת שתן כהה וצואה בהירה ולעתים מתלווה כאב בבטן הימנית העליונה. המחלה נמשכת כשבועיים עד ארבעה. במקרים נדירים נגרם הרס מוחלט של הכבד המחייב השתלת כבד. בדיקה לאבחון צהבת a דורשת דגימת דם. אין כיום טיפול, פרט לטיפול תומך: מנוחה, שתייה מרובה, הימנעות משתיית אלכוהול והקפדה על הגיינה למניעת הדבקה של אנשים נוספים. כמובן שיש להימנע מיחסי מין עד להחלמה כדי למנוע הדבקה.

מניעה: המניעה היעילה ביותר היא חיסון. ישנו חיסון יעיל וזמין כנגד צהבת A. דרכי מניעה אחרות הן הימנעות מרימינג והימנעות מהחדרת אצבעות לפה בזמן הסקס, אלא לאחר שטיפתן במים ובסבון. אולם חשוב לזכור כי חלקיקי צואה יכולים להגיע לפה בדרכים רבות כגון: חיכוך איבר המין בפי הטבעת ואז מאיבר המין לפה, במגע ישיר או במגע עם הידיים. הימנעות מוחלטת ממגע עם חלקיקי צואה זעירים של הפרטנר היא כמעט בלתי אפשרית, לכן חיסון הוא אמצעי ההגנה היעיל ביותר נגד צהבת A. קיימים שני חיסונים להפטיטיס A: חיסון פעיל וסביל. החיסון הסביל ניתן רק במקרים של חשיפה ברורה לחולה עם הפטיטיס a, ויעילותו מוגבלת (יעיל רק למס' שבועות). החיסון הפעיל לעומתו יעיל למספר רב של שנים. בישראל מחוסנים הילדים משנת 1999 בחיסון הפעיל כחלק משגרת החיסונים. בעבר חוסנו בצה"ל כל המתגייסים בחיסון הסביל, וכיום המתגייסים לחלק מהיחידות מחוסנים בחיסון הפעיל. לפיכך, כיום רוב האוכלוסייה הבוגרת בישראל אינה מחוסנת (פרט לאנשים שנחשפו למחלה בעבר ולפיכך מחוסנים מעצם החשיפה).

הפטיטיס B

דרכי הדבקה: דרכי ההדבקה בנגיף ההפטיטיס hbv) b) זהות לדרכי ההדבקה ב-HIV בהבדל משמעותי אחד: hbv מדבק פי 100 יותר מ-HIV! בשונה מנגיף ה- HIV נגיף ה-HBV מסוגל להתקיים מחוץ לגוף ובדם קרוש גם שבוע ימים. הנגיף חודר לגוף במגע של דם (שימוש משותף בציוד להזרקת סמים, קעקוע עם מחט שלא עברה סטריליזציה), זרע או הפרשות נרתיק (בעקבות חדירה אנאלית או ווגינאלית ללא קונדום, מין אוראלי וכו'). בניגוד להפטיטיס A אין נדבקים ב-HBV ממזון מזוהם.

תסמיני המחלה: המחלה יכולה להסתמן כמחלה חריפה או כמחלה כרונית. במחלה החריפה הסימפטומים זהים לאלו של צהבת a אולם יתכן שימשכו פרק זמן ארוך יותר. כ-10% מהחולים שנדבקים בהפטיטיס B מפתחים זיהום ממושך בנגיף ודלקת כרונית של הכבד. רוב הנדבקים ב-HBV אינם מפתחים את המחלה וניתן בבדיקות דם פשוטות להעריך את מידת הפעילות שלה ואת הסכנה לנזק כבדי.

אבחון וטיפול: האבחנה נעשית באמצעות בדיקת דם פשוטה. הטיפול בהפטיטיס B כרוני כולל מספר תרופות כדוגמת אינטרפרון (הניתן בזריקות), למיבודין (המוכר גם כתרופה ל-HIV) ותרופות אנטי-ויראליות נוספות.

מניעה: ישנו חיסון זמין ויעיל להפטיטיס B. מדובר בסדרה של שלוש זריקות הניתנות לאורך חצי שנה. החיסון ל-hbv הוא חלק מסדרת החיסונים הניתנת לילדים במדינת ישראל, אולם רק משנת 1998. משום שחיסון זה אינו ניתן באורח קבע בצבא (פרט לסגל רפואי) – רוב האוכלוסייה הבוגרת אינה מחוסנת. החיסונים להפטיטיס a,b ניתנים במרפאות מטיילים טרם נסיעה למדינות עולם שלישי. ניתן גם להפחית את סיכויי ההדבקה ע"י שימוש בקונדום והימנעות ממגע של זרע בפה.

הפטיטיס C

דרכי הדבקה: דרך ההדבקה העיקרית בנגיף ההפטיטיס hcv) c) היא חשיפה לדם המכיל את הנגיף. הכוונה לחדירת דם עם הנגיף למחזור הדם. דם על עור בריא לא יגרום להדבקה. כיום הפטיטיס C היא האיום המשמעותי ביותר על בריאות הומוסקסואלים אחרי HIV. אחוז ההדבקה בשתי המחלות הוא גבוה והמחלה מתפשטת במהירות בריכוזי הומוסקסואלים בעולם המערבי, עקב שימוש במזרקים משותפים, בלקיחת סמים תוך־ורידיים ובשל פרקטיקות מיניות כמו פיסטינג או דילדואים גדולים העוברים מישבן אל ישבן, גורמים לדימומים וכתוצאה מכך הנגיף מועבר. בשנים האחרונות נרשמה עליה במספר מקרי ההדבקה ב-HCV גם ביחסי מין אנאליים "רגילים", בעיקר כאשר נשא וירוס hcv נושא גם את וירוס ה-HIV.

תסמיני המחלה: בהפטיטיס C תיתכן מחלה חריפה (מייד עם ההדבקה), אם כי חלק גדול מהנדבקים ב-HCV אינם מבחינים או מייחסים חשיבות לתסמינים סביב ההדבקה. המחלה החריפה כוללת לרוב חולשה, הרגשה כללית רעה וכאב קל או רגישות מוגברת בבטן הימנית העליונה. רק ברבע מהמקרים מופיעה צהבת במובן של שינוי צבע העור, הריריות, השתן והעיניים. בניגוד להפטיטיס B, בהפטיטיס C שיעור הנדבקים המפתחים נשאות כרונית של הנגיף גבוה הרבה יותר ונע בין 60% ל־80%. הפטיטיס C כרונית היא מחלה המתקדמת באיטיות, אולם לאחר שנים רבות עלול להופיע כשל של הכבד: ב־ 20%־30% מתפתחת שחמת לאחר 20־30 שנה. הפטיטיס C היא הסיבה השכיחה ביותר למחלת כבד כרונית והסיבה העיקרית להשתלת כבד בארה"ב. בנוסף, הפטיטיס C מגבירה באופן משמעותי את הסיכון לפתח סרטן הכבד.

אבחנה וטיפול: האבחנה נעשית בבדיקת דם לגילוי נוגדנים או חלקיקי נגיף (pcr). הטיפול המקובל היום כולל שילוב של שתי תרופות: זריקות של Interferon Pegylated יחד עם כדורים של ribavirin. תרופות ישירות כנגד הנגיף נמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים וראשונות כבר עברו אישור FDA.

מניעה: להפטיטיס C אין כיום חיסון, לפיכך המניעה היא התגוננות: שימוש במחטים סטריליות בקרב מזריקי סמים, שימוש בקונדום בעת קיום יחסי מין עם פרטנרים מזדמנים, שימוש בכפפות לטקס בפיסטינג וקונדום על גבי צעצועי מין (חשוב להחליף את הכפפות או הקונדום שעל הדילדו במעבר בין ישבנים).

זיהומים טפיליים

סקביאס (גרדת)

מחלה מדבקת שנגרמת על-ידי קרדית. המחלה מאופיינת בגרד קשה (במיוחד בלילה), חזזיות אדומות, ולעיתים זיהום משני. הקרדית חופרת תעלה בתוך העור ומטילה שם את ביציה, והקרדיות שמגיחות מן הביצים עוברות בקלות מאדם לאדם על-ידי מגע, שאינו בהכרח מגע מיני. הגרד הקשה נגרם מרגישות יתר לקרדיות ולהפרשות שלהן. האזורים שנפגעים בדרך-כלל הם בקיפולי העור, בעיקר בין אצבעות הידיים, המרפקים, בתי השחי, המפשעות והפין. הטיפול הוא על-ידי תרופות בצורת קרם, משחה או תמיסה. יש צורך לטפל בכל בני המשפחה, וכן בכל מוצרי הבד הקיימים בבית – בגדים, כלי מיטה, ריפוד, מגבות וכו'.

כיני ערווה – מנדבושקס

כיני הערווה המכונות גם כיני בושת או מנדבושקס, ובשמן המקצועי הן נקראות פדיקולוזיס פוביס (Pediculosis Pubis). כיני הערווה הן חרקים קטנים ממשפחת פרוקי הרגלים, חסרות כנפיים ובעלות גוף שטוח, בגודל של כשני מילימטר. הכינים חן בעלות עיניים מנוונות, גפי פה מוצצות דם, ורגליים המצויידות בציפורן המאפשרת להיאחז בשיער הגוף. כיני ערווה הן טפילים הניזונים מדם, ומתמקמים בדרך כלל במפשעה ובשערות הערווה, אך גם בפי הטבעת ובשערות הבטן התחתונה. לעתים, עוברות כיני הערווה גם למקומות אחרים בגוף, דוגמת בית השחי, שיער החזה, הבטן, הישבן, והגפיים התחתונות – כתלות במידת השעירות של הגוף. לעתים הכינים עוברות ומתמקמות גם בחלקים העליונים של הגוף בריסי העיניים ובגבות, ולעתים גם בזקן ובשפם. הכינים מתרבות באמצעות הטלת ביצים, מהן בוקעים זחלים ההופכים בתוך מספר ימים לכינים בוגרות. הביצים בוקעות בתוך ארבעה עד תשעה ימים, והזחלים הופכים לבוגרים המסוגלים להעמיד צאצאים כעבור שמונה עד 10 ימים מיום הבקיעה. כינה בוגרת מטילה ביום כ-10 ביצים בממוצע, במשך כ-30 יום. הכינה ניזונה מן הדם הזורם בעור. לאחר שנאחזה בעור ובשערות, היא דוקרת את החלק העליון של העור ומחדירה לתוכו את גפי הפה המשוננות שלהן. כדי למנוע קרישת דם, וכדי לדלל את נוזל הדם ולאפשר יניקה קלה שלו אל תוך גופן, 'מזריקות' הכינים אל הגוף נוזל נוגד קרישה המכיל חומרים שונים. חומר זה יוצר תגובה חיסונית בגוף, ובמקום מופיע גרד חזק באיזורים הנשוכים. כיני ערווה מועברות מאדם לאדם באמצעות חיכוך, תוך כדי מגע מיני או התגפפות. לעתים ניתן להידבק בהן גם בשימוש במגבות, סדינים ובגדים משותפים, שבאו במגע עם הכינים ובעיקר עם ביצי הכינים.

כאמור, הכינים עוברות בכל סוג של מגע גופני הדוק, גם כשלא מדובר במגע מיני. בעת קיום יחסי מין אוראליים, יכולות הכינים לעבור מהערווה ולהתמקם בריסים, גבות ושיער הפנים (בגברים). כך גם ברימינג. ביחסי מין אנאליים יכולות הכינים והביצים לעבור לשערות הערווה, הישבן והגוף. גירוד מופיע, בדרך כלל, כשבוע לאחר הנשיכה. אצל אנשים שנדבקו בעבר בכיני הערווה מופיע הגירוד מהר יותר, מאחר והנוגדנים כבר מצויים בגוף והמערכת החיסונית "מכירה" את החומר הזר החודר לגוף ומעיר אותה. מלבד הגירוד המקומי, המהווה מטרד לא קטן, יכולות כיני הערווה לגרום לנזקים אחרים. גירוד של האזור ופציעתו עלולים להוביל לזיהומים עוריים שונים, לדלקות ופצעים. כיני הערווה אינן מעבירות מחלות מין אחרות – דוגמת HIV, זיבה וכו' – אך לעתים יכולות הכינים לגרום להעברת חיידקים ומחוללי מחלות אחרים הנמצאים על פני העור, ואצל אנשים אחרים הן יכולות לגרום לתגובה אלרגית קיצונית. הכינים נראות כגושים קטנים למדי, הצמודים לשיער או לעור. במקומות העקיצה ניתן להבחין בנקודות אדומות, ולעתים אף בנפיחות נקודתית. צבען של ביצי הכינים לבן, הן עגולות, דבוקות לשיער, ולעתים נראות כמו קשקשים. בניגוד לכיני הראש, המפתחות עמידות הדרגתית לתכשירים, קיימים בשוק תכשירים רבים ויעילים מאוד, המשמשים להסרה ולהשמדה של הכינים וביצי הכינים.

טיפול: מומלץ לגלח את האזור, או לגזום את השערות באמצעות מכונת גילוח או מכונת תספורת. ככל ששיער הערווה קצר יותר ודליל יותר, מתקשות הכינים להטיל ביצים, והן מתרבות לאט יותר. אם אין אפשרות לגלח את השיער, מומלץ מאוד לעבור על השערות באמצעות מסרק צפוף – אותו יש לנקות היטב בכוהל ומים זורמים לאחר השימוש. יש להשתמש במסרק הצפוף לפני השימוש בתכשירים לקטילת הכינים, וגם לאחריהם. יש להשתמש בתכשירים למניעה ולטיפול, הנמצאים בכל בית מרקחת ואינם מחייבים מרשם רופא. יש להתייעץ עם הרופא/ה או הרוקח/ת, ולעקוב אחר ההוראות. ניתן ומומלץ לגשת לרופא עור, על מנת שיבדוק את המקום ויתאים לכם את הטיפול הדרוש. התכשירים הנפוצים כיום בשוק ויעילים מאוד בטיפול בכיני הערווה, מתחלקים לשני סוגים – שמפו ותרסיס. יש למרוח גם את השמפו וגם את התרסיס, בכל האיזורים בהם נמצאו כינים, סימני עקיצות או ביצים. מומלץ לבדוק את כל האזורים השעירים בגוף, לרבות הבטן והחזה, בית השחי, הישבן, הגב וכל מקום אחר בו ישנו ריכוז של שיער. חשוב מאוד לקרוא את הוראות השימוש המדוייקות של התכשירים, ולמלא אותן במדוייק. חשוב מאוד לכבס את כל המצעים, המגבות, כלי המיטה והבגדים שבאו או עשויים היו לבוא במגע עם הכינים בתקופה ההדבקות. מומלץ לכבס אותם בחום של מעל שישים מעלות, כדי להשמיד את הכינים. בגדים ומצעים שלא ניתן לכבס, יש לאחסן בתוך שקיות ניילון סגורות הרמטית, לתקופה של לפחות 60 יום. יש ליצור קשר עם הפרטנרים עמם באת במגע מיני בשבועות הקודמים לגילוי ההדבקות, על מנת למנוע התפשטות נוספת של המחלה והעברתה לאנשים אחרים.

מקור מידע – "אתר הוועד למלחמה באיידס"