בדיקת ממוגרפיה עם סמן מתכלה

פרופ' אבי דומב צילום: יורם אסהיים, העברית
פרופ' אבי דומב צילום: יורם אסהיים, העברית

נשים רבות חוששות מבדיקת ממוגרפיה בגלל שימוש בסמן מתכתי שנשאר בגופן לכל אורך חייהן. מחקר חדש, שבוצע באוניברסיטה העברית, מצא פתרון אפשרי לבעיה

נשים רבות חוששות מביצוע בדיקת ממוגרפיה בגלל שימוש בסמן מתכתי שנשאר סגופן לכול אורך חייהן. מחקר חדש, שבוצע באוניברסיטה העברית בירושלים, מצא פתרון אפשרי לבעיה: המחקר הצליח להוביל, בפעם הראשונה בעולם הרפואה, לפיתוח סמן מתכלה, מחומרים טבעיים, לטובת בדיקת ממוגרפיה.

לאחר שפותח סמן מתכלה מחומרים טבעיים ומוכרים, נערך ניסוי בבעלי חיים, שתוצאותיו היו מבטיחות – נשללה רעילות החומר, והוא נעלם תוך מספר מועט של חודשים מגוף החיות. מאמר מדעי לגבי המחקר פורסם בכתב העת ACS applied biomaterials. על הטכנולוגיה רשמה האוניברסיטה העברית פטנט.

פרופ' אבי דומב, ראש בית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים, הוביל את המחקר. יחד עמו השתתפו במחקר גם ד"ר מורן חיים זדה מהאוניברסיטה העברית, פרופ' זהבה גלמידי מהקריה הרפואית רמב"ם, פרופ' אברהם ניסקה מאוניברסיטת תל אביב, וד"ר מיכל שלזינגר מהטכניון.

בדיקת ממוגרפיה כיום

סרטן השד הינה המחלה הממארת השכיחה ביותר בישראל ובעולם המערבי בכלל. כ-5,000 נשים, מאובחנות מדי שנה כחולות בסרטן השד בישראל. ככל שהמחלה מאובחנת בשלבים המוקדמים עולים סיכויי הריפוי לכ-90%, בין היתר באמצעות ביצוע בדיקת ממוגרפיה בזמן. על פי האגודה למלחמה בסרטן, מסתמן כי מספר הנשים אשר מחלימות מסרטן השד עולה בהתמדה בזכות הגילוי המוקדם ובזכות שיפור דרכי הטיפול והגברת המודעות הנרחבת בארץ.

בתהליך בדיקת ממגורפיה, כאשר מתגלה רקמה החשודה כסרטנית, מבוצע דיגום ביופסיה של אותה הרקמה, ולעיתים אף משאירים את הרקמה למעקב לאורך מספר חודשים כדי לוודא שאין התפתחות של גידולים. כדי לסמן את הרקמה החשודה לטובת הטיפול הרפואי, מזריקים לשד הנבדק סמן (marker) מתכתי בגודל של כ-5 מ"מ, שנותר בשד למשך כל חיי הנבדקת.

פרופ' זהבה גלימידי, ראש שירות הממוגרפיה בבית החולים רמב"ם בחיפה, הייתה מוטרדת מכך שנשים רבות מסרבות לקבל את הסמן המתכתי שלרוב נותר בגוף האישה כול חייה, ולכן פנתה לפרופ' אבי דומב, ראש בית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים, כדי שיפתח סמן מתכלה שיעלם מהגוף לאחר סיום הבדיקות וחודשי המעקב הרפואי.

לדברי פרופ' דומב, "אישה שעוברת בדיקת ממוגרפיה נאלצת להישאר עם סמן מתכתי בגופה לכל אורך חייה, ולעיתים יותר מסמן אחד אם מדובר במספר מוקדים החשודים כסרטניים בגופה. החשש של אותן נשים להשתמש באותם סמנים בלתי מתכלים מובן, וכמובן מרתיע. במחקר זה הגישה שלנו הייתה לנסות ולחשוב איך ניתן להקל על המצוקה של אותן נשים, ליצור סמנים שהם מתכלים, פולימרים או חומרים אורגניים, שעשויים להתאים אותם מערכות הדמיה בהם משתמשים לביצוע בדיקת ממוגרפיה. אגב, מרכיבים מתכתיים יכולים לנוע בגוף ולצאת החוצה ממנו ברבות השנים בדרכים לא רצויות, ולכן מובן מבחינתי גם שעדיף לא להישאר עם אותם מתכות בגוף לאורך זמן".

פיתוח הסמן המתכלה

על פי המחקר, שמומן על ידי הרשות לחדשנות בתוכנית קמין, פותח לראשונה סמן מתכלה שניתן לצפייה במכשירי ההדמיה המקובלים, ביניהם MRI, אולטרסאונד, ו-CT. פרופ' דומב וצוותו באוניברסיטה העברית השתמשו בחומרים מתכלים מאושרים לשימוש בגוף האדם, מכיוון שפיתוח של מוצר מחומרים חדשים מצריך יותר אישורים לפני התחלת הניסויים.

לכן הוחלט להשתמש במוטות זעירים של פולימרים מתכלים, בהם מקובל להשתמש בעולם הרפואה. הם הושתלו בבעלי חיים ונצפו למשך מעל לשלושה חודשים. לפולימרים הוספו חומרי ניגוד מקובלים לשימוש, כמו בריום סולפט ויודיקסנול. תוצאות המחקר היו מבטיחות והסמן זוהה באמצעות שלושת מערכות ההדמיה, CT, MRI ואולטרסאונד, גם שלושה חודשים לאחר ההשתלה וכן התקיים תהליך התכלות של הסמן עם הזמן, עד להיעלמותו.

תוצאות המחקר

בדיקה של הרקמות בהן הושתלו המוטות הזעירים לא העלתה שום סימני רעילות מערכתית בבעלי החיים. לפי התוצאות, החומרים שפותחו יוכלו להוות תחליף פוטנציאלי לסמנים מבוססי מתכת", נכתב במאמר שפירט את הניסוי המדעי, שפורסם בכתב העת ACS applied biomaterials, וצוטט בשבועון של האגודה האמריקאית לכימיה.

"פולימר מתכלה עשוי מחומרים שרגישים לסביבה מימית", מוסיף ומסביר פרופ' דומב. "מדובר בחומר אחד מני רבים שמצליחים להתכלות בגוף כמו חוטי ניתוח, מסמרים לצרכים אורתופדיים שבהם מקבעים עצמות שנשברו, ולכן אין כל חשש להשתמש בהם. בנוסף לשימוש בממוגרפיה, הסמן המתכלה יכול לסמן רקמות אותן יש לנתח או רקמות שיש לעקוב אחר השינויים בהם".

כאמור, האוניברסיטה העברית בירושלים רשמה פטנט על הטכנולוגיה החדישה, ומקווה לפתח בעתיד את המוצר בעזרת משקיעים. עד אז, לאחר ביצוע הניסוי המוצלח בבעלי חיים, מחפש פרופ' דומב גורם שיהיה מעוניין לפתח באופן ראשוני את המוצר לטובת שלב הניסוי הקליני בבני אדם, לבדוק אם המוצר מסוגל למלא את תפקידו ויעודו גם ברקמות אנושיות. "נקווה שנמצא גורם שיסכים לממן זאת ואז תתקצר הדרך לפיתוח המוצר לשימוש ציבורי", מבהיר פרופ' דומב.

הקליקו כאן לקריאת המאמר במלואו.