השתלת כליה
מה ההבדל בין תרומת כליה מתורם חי לתורם מת, ותוך כמה זמן אפשר לחזור לשגרה. סקירה
השתלת כליה, היא אחת ההשתלות השכיחות המבוצעות בארץ ובעולם. אדם יכול לחיות עם כליה אחת, אך לא יהיה מסוגל לתפקד בלי שתי כליותיו. אנשים שכליותיהם חדלו לתפקד זקוקים לדיאליזה או להשתלת כליה. הכליות שנמצאות בגב התחתון משני צדי עמוד השדרה, וגודל כל אחת מהן הוא כגודלו של אגרוף, ממלאות שלושה תפקידים עיקריים: סינון הרעלים ופינוים מהדם, יצור הורמונים שאחראים לבקרה על לחץ הדם וליצירת כדוריות אדומות, ושמירה על מאזן המים והמלחים בגוף.
אי תפקוד הכליות, עלול לגרום למוות בתוך זמן קצר. באמצעות מכונת דיאליזה אפשר לסנן את תוצרי הפסולת של הגוף, אך המכונה אינה מחליפה את כל התפקידים של הכליה, כמו ייצור הורמונים ושמירה על מאזן המים ועל מאזן המלחים, לכן מי שמטופל בדיאליזה חייב ליטול הורמונים, ומוטלות עליו הגבלות בנוגע לכמות המים ולהרכב המזונות שמותר לו לאכול, דבר המקשה מאוד לשמור על אורח חיים נוח ונורמטיבי.
התלות במכונת הדיאליזה פוגעת מאוד בשגרת היומיום. על החולה להתחבר שלוש פעמים בשבוע למכונת דיאליזה ולהישאר מחובר אליה במשך כארבע שעות. בכל פעם כזו החולה חוזר מותש וחלש. כליה מושתלת היא תחליף לכליה הטבעית ומבטלת את הצורך להתחבר למכונת הדיאליזה פעם ביומיים או שלושה. ההשתלה היא לא דבר של מה בכך. לא מספיק למצוא אדם שמוכן לתרום, אלא חשובה ביותר ההתאמה בין התורם לחולה.
ההכנה להשתלה כוללת בדיקה רפואית מקיפה, בדיקות מעבדה, הערכה של תפקוד הלב, בדיקות דימות שונות וכן הערכה סוציאלית. מטרת הבדיקות האלה היא לוודא שהמועמד להשתלה מגיע לניתוח במצב המיטבי ולהפחית ככל האפשר את הסיכונים בניתוח ולאחריו.
ישנם שני סוגים של השתלות כליה, השתלה מתורם חי והשתלה מתורם שנפטר. השתלה מתורם חי, נלקחת בדרך כלל מבן משפחה או מחבר שהביעו את רצונם לתרום. כליה מן המת משתילים רק למי שכליותיהם חדלו לתפקד והם מטופלים בדיאליזה. לעומת זאת, כליה מן החי ניתן להשתיל גם במי שכליותיהם עדיין מתפקדות במידת מה, והם עדיין לא מטופלים בדיאליזה. במקרה של השתלה מן החי ניתן לתכנן את מועד הניתוח מראש. בהשתלה מן המת, מטבע הדברים, הדבר אינו אפשרי והניתוח מבוצע בהתראה קצרה.
בהשתלות מתורם שנפטר יש צורך בהתאמה בסוג הדם. כליה מתורם חי, לעומת זאת, ניתן כיום להשתיל לכל אדם, גם אם אין התאמה בסוג הדם. בתרומה מנפטר, מקובל שהמושתל מקבל כליה רק מתורם בעל סוג דם שזהה לשלו. הסיבה היא, הרצון שלא לפגוע בסיכוייהם של מועמדים להשתלה בעלי סוגי דם פחות שכיחים.
בנוסף לסוג הדם נערכת הצלבה. כל תא בגוף כולל סמנים המאפשרים למערכת החיסון להבדיל בינו לבין תאים זרים. הסמנים האלה נקראים מערכת סיווג רקמות. ככל שישנה התאמה טובה יותר בין מערכת סיווג הרקמות של התורם, לזו של הנתרם, כך גדל הסיכוי שהשתל ישרוד ויתפקד שנים ארוכות. התאמה מלאה קיימת רק אצל תאומים זהים, אך תרופות חדישות למניעת דחייה מאפשרות כיום להשתיל בהצלחה איברים גם כשאין התאמה טובה בסיווג הרקמות, בין התורם למקבל, ויש התאמה קרובה.
לפני כל השתלה נעשית בדיקת הצלבה בין דם המקבל לבין דם התורם. מטרת הבדיקה היא לגלות אם יש נוגדנים בדמו של המקבל לאיבר המושתל. אם תוצאת הבדיקה שלילית, כלומר הבדיקה מראה שאין נוגדנים, ניתן להשתיל את הכליה. לקראת השתלה מתורם חי, ניתן כיום לתת טיפול להורדת רמת הנוגדנים. אם הטיפול הזה מצליח, ניתן להשתיל את הכליה. ככל שרמת הנוגדנים אצל המועמדים להשתלה גבוהה יותר, כך קשה יותר למצוא להם כליה מתאימה.
בשל המחסור בכליות להשתלה, הורחב השימוש בתרומות מתורם חי, וכיום ניתן להשתיל כליות גם אם סוג הדם של התורם אינו זהה לסוג הדם של המקבל, וכאשר יש נוגדנים בדם המקבל אל רקמות התורם. במצבים האלה ניתן לתת טיפולים לנטרול הנוגדנים באמצעות פלזמפרזיס, הליך לניקוי הדם מנוגדנים באמצעות מכונה ובאמצעות תרכיז של נוגדנים נגד נוגדנים.
בדרך כלל מעדיפים להשתמש בכליה השמאלית, שכן בצד השמאלי יש וריד ארוך יותר, אך לעיתים עושים שימוש בכליה הימנית בגלל אילוצים אנטומיים. הניתוח נעשה בהרדמה מלאה בשיטה לפרוסקופית שבה מוציאים את הכליה דרך חתך בחלק התחתון של הבטן. החתך הוא באורך של כשבעה סנטימטרים. ההתאוששות של התורם היא אינדיבידואלית, אך אפשר לחזור לשגרה מלאה לאחר שלושה שבועות. המושתל יחזור לשגרה לאחר כשלושה חודשים אם יש קליטה מלאה וטובה של הכליה.
מקור המידע – אתר "קופת חולים כללית".