רואה הרבה מעבר

אוסנת בובליל, מטפלת בעיסוי מצטיינת במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, לא נכנעת לעובדה שהיא עיוורת – ופורצת גבולות וחלומות

השבוע צוין יום העיוור הבינלאומי, אבל בהדסה עין כרם, לא חיכו ליום העיוור. אוסנת בובליל, מטפלת בעיסוי בבית החולים בירושלים, הנחשבת לאחת המטפלות הכי מבוקשות בקרב חולים קשים, אינה רואה. יתרה מכך. מטופלים רבים שלה, אינם מודעים כלל לעובדה, שאוסנת איבדה את הראיה בגיל 12, כתוצאה ממחלה תורשתית.

בובליל: "הרבה פעמים מכנים אותי פורצת גבולות. ביום העיוור הבינלאומי בחרתי לספר על עצמי, כי חשוב לי שאנשים ידעו עלינו קצת יותר, שיבינו שהעיוורים יכולים להיות חלק מכל ארגון ולתרום לחברה".

אוסנת עובדת בהדסה כבר חמש שנים. "להיות בבית ולא לעבוד, זו מבחינתי לא הייתה אופציה. כשעובדת סוציאלית, שליוותה אותי, הציעה לי ללמוד עיסוי כדי לטפל באנשים, זה נשמע לי כמו משהו שהוא כל כך לא אני. ובכל זאת, החלטתי שאעשה זאת ואנסה, כי הרצון לפעול ולעשות היה אמיתי. ניסיתי והתאהבתי".

איך קיבלו אותך בבית החולים?

"כשנכנסתי לעבוד בהדסה עין כרם בעיסויים למטופלי סרטן במחלקות לאונקולוגיה, והשתלות מח עצם והמטולוגיה, די חששתי. איך יקבלו אותי? איך יגיבו? מי יעזור לי? אבל מהיום הראשון שנכנסתי לכאן קיבלו אותי יפה. מיד אמרו לי בצוות, את חלק מאתנו בהדסה, את משפחה שלנו. כל דבר שיש לצוות – את חלק ממנו. טיולים, ערבי גיבוש, אירועים. הכול ביחד. מאז אני כאן. עושה עבודת קודש, אני מטפלת בעיסוי בחולים אונקולוגיים שכל כך זקוקים למגע ולתמיכה בתקופת הטיפול הרפואי שהם עוברים. היום חולים כבר מחכים לי, שואלים מתי אני מגיעה, ממש סופרים את השעות עד לטיפול".

איך המטופלים מגיבים למגבלת אי הראייה שלך?

"כשאני מגיעה למחלקה בבוקר, מודיעים לי שהחולה הזה חיפש אותי וחולה אחרת כבר מחכה שאכנס אליה, כולם רוצים טיפול ומבקשים את העיסוי שמשחרר את הגוף בין טיפול לטיפול. לשמוע דבר כזה בכל בוקר, ולקבל כל כך הרבה אהבה ותודות מהמטופלים, זה הכי כיף בעולם. אני עפה על זה, אני לגמרי בהיי. הם מקבלים אותי יפה מאוד והמגבלה לא מורגשת בעבודתי. יש מטופלים שאני בתחילת הטיפול איתם והם מבקשים באמצע, תביאי לי את זה ואת זה, ואז אני מסבירה להם שאני לא רואה. הם מתנצלים ואני גורמת להם להרגיש בנוח, ואומרת להם תכוונו אותי ונביא יחד. הם גם מאוד מתעניינים ושואלים, זה תורם גם לטיפול ומשרה נוחות. אני לא רק עובדת ותורמת, אנשים פשוט זקוקים למגע היד שלי. זה עושה להם טוב, גם לגוף וגם לנפש".

השמים הם הגבול?

"אני בטוחה שאני פורצת גבולות, כי אני לא מסתכלת על עצמי כעל אדם עם מגבלה. הכול תלוי ברצון שלך. אם תרצי, זה יקרה. עיוורון הוא לא מגבלה שצריכה לעצור מלחלום, מלהגשים. אני אוהבת את העבודה הזו בהדסה, כמו שאני אוהבת את החיים״.