מנתחות ומנצחות מכל הלב

ד"ר הילית כהן (שיבא), ד"ר מיכל פרטוק (רמב"ם), ד"ר רעות שביט וד"ר ענבל ברוך (בילינסון) פורצות את הדרך לנשים בתחום כירורגיית לב. ראיון בלעדי עם ארבע מנתחות הלב הראשונות והיחידות בישראל

תחום כירורגיית הלב נחשב לאחד הקשים והתובעניים להתמחות רפואית. מצד אחד, מדובר בתחום הדורש זמינות גבוהה מסביב לשעון, כרוך בניתוחים ארוכים מאוד היכולים להגיע ל-12 שעות וגם קשה מאוד למצוא בו פרנסה בתחום הרפואה הפרטית. ניתוחי הלב בישראל הם ברובם ציבוריים, כך שמרבית מנתחי הלב מסתפקים בשכר של עובדי מדינה. מצד שני, עדיין מדובר בחוד חנית של עולם הכירורגיה. ניתוחים שהם האקסטרים של האקסטרים, ובסופו של יום מחזיקים בידיים את הלב של החולה ומסתכלים למוות בלבן של העייניים.

אולי מסיבות אלו עד לפני כחמש שנים כירורגיית הלב בישראל נשלטה לחלוטין על ידי גברים. אך כמו רבים מן התחומים, שבעבר אוישו רק בידי גברים, ברגע שנפרץ הסכר – מתחילה מהפכה. בשקט בשקט, ממש לפני פרוץ וירוס הקורונה לחיינו, הוכפל מספרן של מנתחות הלב בישראל. נשמע הרבה? ובכן, מדובר בשתי רופאות, שסיימו את תקופת ההתמחות בכירורגיית לב, והצטרפו אל שתי הנשים האחרות היחידות בארץ שכבר סיימו התמחות זו. יחד עם זאת, במערכת הרפואה בישראל נמצאות כעת עוד מספר מתמחות, בכמה בתי חולים ציבוריים, כך שניראה כי הרופאות בדרך לעשות את המהפכה הבאה ולהפוך את התחום – שבו לא הייתה אף אישה כירורגית מומחית בניתוחי לב עד לפני כמה שנים – לתחום שכובש את הנשמה ואת הלב.

מנתחות ומנצחות

הראשונה שעשתה את ההיסטוריה החשובה הזו בישראל הייתה ד"ר הילית כהן, שבכלל לא הייתה מודעת לגודל המעמד שאליו נקלעה: "במחלקה היה לי ברור, שאני היחידה, אבל לא חשבתי שאני גם היחידה בארץ. לא הייתי מודעת לזה ולא התעסקתי בזה. העובדה, שאני הראשונה שעוברת את המסלול הזה בארץ, נודעה לי רק בעקבות ראיון בתקשורת, שבקשו לערוך עמי בתור המתמחה הראשונה".

מה הייתה התגובה מצד הרופאים והמתמחים שלצידך?

ד"ר הילית כהן: "התחלתי את ההתמחות בבילינסון, אבל הרגשתי שלא נותנים לי שם לעסוק במה שהגעתי לעשות. הייתי נכנסת לחדר ניתוח, והיו מוצאים אותי לעבודות במחלקה. למרות שהמנהל דיבר עם הצוות, וגם הרופא המתמחה השני שהיה איתי, דיבר. הרגשתי שהם פשוט לא מורגלים לנוכחות של אישה במחלקה. בסופו של דבר עברתי לשיבא, וכאן זה כבר היה שונה. כאן דחפו אותי והאמינו בי. אני כבר עשר שנים כאן כולל תקופת ההתמחות".

במרכז הרפואי רבין (בית החולים בילינסון) כנראה למדו לקח מהמקרה של ד"ר הילית כהן. שתי המתמחות שסיימו ממש לאחרונה, ד"ר ענבל ברוך וד"ר רעות שביט, התמחו בבית החולים בפתח תקוה ולא חשו את אותו היחס.

ד"ר רעות שביט: "המאזן היום משתנה בכל תחומי הרפואה, ולא רק בניתוחי לב. הרפואה הולכת ונהיית יותר ויותר מקצוע של נשים. אם בזמן שאני למדתי היינו בערך חמישים אחוז סטודנטים לרפואה, וחמישים אחוז סטודנטיות לרפואה, אז כיום אחוז הנשים הוא יותר גבוהה. ככה שלא מן הנמנע שיהיו בעתיד גם יותר נשים בתחום ניתוחי הלב".

מה גרם לכך שעברנו בתוך מספר שנים מאפס רופאות מוסמכות בכירורגיית לב לארבע נשים ועוד מתמחות בדרך?

ד"ר ענבל ברוך: "לדעתי יש יותר מודעות. העובדה שד"ר הילית כהן, המתמחה הראשונה, סיימה בהצלחה – השפיעה. כשאת שומעת שמישהי כבר עשתה את זה, יותר קל לבוא לתחום, וזה גם מרגיל את הקולגות הגברים שיש נשים בתחום".

בנוסף אליהן, לפני כשנתיים סיימה את ההתמחות בכירורגיית לב במרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה, ד"ר מיכל פרטוק. בימים אלו, ד"ר פרטוק שוהה בפינלנד לצורך שנת התמחות-על (Fellowship). ד"ר פרטוק (40), ילידת רמת גן, שירתה כמדריכת חי"ר ובהמשך קצינת הדרכה ורופאה במילואים. כשנתיים אחרי שירותה הצבאי, פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. ההחלטה להתמקצע בניתוחי לב התגבשה אצלה רק לקראת סוף הסטאז'.

את היית האישה השנייה בישראל, שסיימה את מסלול ניתוחי חזה ולב, היה קשה? הרגשת חשדנות מצג קולגות?

ד"ר מיכל פרטוק: "במחלקה שבה התמחיתי בבית חולים רמב"ם, הונהגה טבלת צדק, שזו תכנית ניתוחים ששיקללה את הקידום המקצועי ומשמעויות השכר לכלל הרופאים במחלקה. מנהל המחלקה והבכירים השקיעו בה הרבה זמן ומחשבה, על מנת שתהיה הוגנת ותתאים לצרכים של כולם. כך שבסך הכול השקיפות והסדר בעבודה, אפשרו פחות או יותר להתקדם באווירה נינוחה וחברית במקצוע, שהוא באופיו תחרותי".

מה היה האתגר הכי גדול שלך כאישה בתחום כה אינטנסיבי?

ד"ר מיכל פרטוק: "האתגר הגדול בהתמחות שלי, היה להיות אם לפעוטות, ולתאומים בפרט. באופן כללי, הריון ולידה והורות מאטים לרובינו את הקצב, וזה עשוי להיות בלם רציני במרוץ לקריירה. באופן אישי, הרגשתי במלחמת התשה יומיומית. הרמתי מספר פעמים ידיים. אבל הרוח הגבית מהבית ומעמיתים אפשרו לי לצלוח את המשברים".

מנתחות וחלוצות

חלוצת מנתחות הלב בישראל, ד"ר הילית כהן (45), נולדה בארה"ב והיום מתגוררת במתחם בית החולים שיבא. כשהייתה בת תשע, הוריה יחד עם אחיה ואחותה עלו לישראל. היא גדלה ברמת אביב ולמדה באליאנס. אחרי השירות הצבאי ביחידה 8200 יצאה ללימודי רפואה באוניברסיטת פאביה באיטליה וחזרה לארץ להתמחות.

ד"ר הילית כהן: "מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות מנתחת לב. זה סיפור שרץ במשפחה אצלנו. כששאלו אותי בגיל חמש, מה אני רוצה להיות, עניתי מנתחת לב. עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי אז, את הידע מה זה מנתחת לב. אבל מעולם לא הייתה לי תוכנית ב'. הגעתי ללמוד רפואה בידיעה שזו תהיה ההתמחות שלי".

ד"ר רעות שביט (38), מראשון לציון, למדה לימודי רפואה במסגרת העתודה הצבאית באוניברסיטת תל אביב, וסיימה בשנת 2007. היא שירתה כרופאה במשך חמש שנים ביחידות שונות בחייל האוויר. כשהשתחררה החלה את התמחות בניתוחי לב.

מה דחף אותך לניתוחי לב?

ד"ר רעות שביט: "זה היה התחום שתמיד התעניינתי בו. כבר בשלב הלימודים בבית הספר לרפואה, כסטודנטית, הגעתי למחלקה בה אני עובדת היום, והיה לי ברור שזה מה שמתאים לי. חשבו שזה יעבור לי, אבל בסוף זה לא קרה, ובחרתי במסלול הזה להתמחות".

ד"ר ענבל ברוך, (37), גדלה באשקלון, ומתגוררת בראש העין: "מגיל שלוש היה לי ברור, שאני הולכת להיות רופאה. למדתי רפואה בבודפשט באוניברסיטת סמלווייס, והיה לי די ברור מתחילת הלימודים, שהכיוון שלי יהיה ניתוחי לב. במהלך הלימודים הגענו לרוטציות בארץ, ואת הסטאז' עשיתי בבילינסון. בכל פעם שהגעתי למחלקה כזו או אחרת, כולם אמרו לי להתרחק מניתוחי לב. אמרו לי שזה מקצוע גברי, ושאין לי מה לחפש שם, וכאלה. האמת, התגובות האלו גרמו לי להתלבט, אם כולם אומרים לי להתרחק מהתחום אז אולי יש בזה משהו. למעשה, כבר הייתי מוכנה להתמחות בקרדיולוגיה, ואף היה לי מקום להתמחות. בחודש האחרון עשיתי רוטציה במחלקת ניתוחי לב בבילינסון, ומנהל המחלקה הציע לי להתמחות שם. אמרתי לא, כי כבר היה לי מקום התמחות בקרדיולוגיה. אחרי חודשיים התחרטתי וחזרתי להתמחות כאן, בכירורגיית לב".

מנתחות ואמהות

הקמת משפחה אכן ניראה כאתגר המרכזי שלהן. מבין כל ארבעת הנשים, ד"ר מיכל פרטוק היא היחידה, שגם חיה בזוגיות וגם נכנסה להיריון וילדה עוד במהלך ההתמחות. שלוש האחרות הציבו בטבלת סדרי העדיפויות שלהן, את חייהן המקצועיים לפני החיים האישיים. ד"ר הילית כהן, בחרה להיות אם יחידנית, והחלה בטיפולי הפריה לקראת סוף ההתמחות. היום היא אם לשני בנים קטנים. ד"ר ענבל ברוך וד"ר רעות שביט רווקות.

ד"ר רעות שביט: "באופן ברור העדפתי כל הזמן את הקריירה. גם כאשר הייתי בצבא. זה לא שאני מוותרת על השאיפה למשפחה. אבל סדר העדיפויות שונה. האינטנסיביות של ההתמחות זה חלק מהסיבות שהקמת המשפחה נידחת. אנחנו עושים בחירות בחיים, הן לא תמיד נכונות, אבל עבורי עשיתי את מה שהיה נכון לי. יחד עם זאת, מה שבטוח, לא ויתרתי על הקמת משפחה".

ד"ר ענבל ברוך: "ברור, שלהקים משפחה במהלך ההתמחות, זה מאוד קשה. אבל אני לא בטוחה שהקושי הוא רק בשל האינטנסיביות של המקצוע. אני בטוחה שאפשר למצוא זמן גם לזוגיות. נכון, הזמינות שלנו היא הרבה יותר קטנה, אבל הבעיה העיקרית היא שזה פשוט מרתיע. כירורגיית לב זה תחום מאיים. אנשים נרתעים כאשר שומעים שאני מתעסקת בניתוחי לב".

ד"ר מיכל פרטוק: "באופן אישי, ומתוך בחירה מודעת במשפחה שלי, הקריירה שלי יותר סולידית משל אחיי לנשק, לפחות בהשוואה לאלו שעבדתי איתם. אני חיה עם זה בשלום, למרות שלפעמים הייתי רוצה לעצמי קצת יותר. השיקול המרכזי שלי בסופו של יום הוא שאם הכול יתנהל כשורה, יש לי עוד זמן לא מבוטל עד הפנסיה, ומקסימום בנישות מסוימות אהיה 'לייט בלומר'. לעומת זאת, ילדים גדלים מהר, ולא הייתי רוצה לפספס את זה"

ד"ר הילית כהן: "ההריונות עוצרים את ההתפתחות האישית. עברתי שמירת הריון ופגיה חודשיים עם כל ילד, הרבה דברים שעיכבו את ההתפתחות שלי כאן, דברים שגברים לא צריכים להתמודד איתם. מצד שני, איזו ברירה יש? רוב הגברים בצוות הרפואי שלנו לא בדיוק זכו לגדל את הילדים שלהם. לי אין ברירה אחרת, וזה ברור לכולם. אמא זו תמיד אמא, בלי קשר לעובדה שאין פה אבא. אני יכולה לקבל טלפון מהגן באמצע ניתוח, שלילד יש חום ובואי לקחת אותו. אז כן, הרבה דברים השתנו. מבחינת ההתקדמות שלי זה מאוד השפיע אלי. הייתי יכולה להיות במקום אחר. למשל נאלצתי לוותר על השתלמויות מסוימות. אבל מבחינתי זה בסדר, כי מרגע שהילדים נולדו, סדר העדיפויות בכל זאת השתנה".

היחס אליך נותר אותו דבר גם לאחר שהפכת לאמא?

ד"ר הילית כהן: "הדברים קצת השתנו. אני לא יכולה להיות זמינה במאה אחוז. יש חלק מאנשים שזה מפריע להם, חלק פחות. מהבוסים שלי, אני מקבלת הרבה תמיכה, וזה מה שמחזיק אותי. גם הבכירים האחרים נהדרים. למשל לא נותנים לי כוננויות בסופי שבוע, כי שבתות הן שלי עם הילדים. אני גרה בתוך שיבא וזו רשת הביטחון שלי. הבייביסיטריות שלי גרות כאן. כל יום יש לי בייביסיטר שמוציאה אותם מהגן. אני משתדלת להגיע לפני שהם נרדמים, לפחות פעם בשבוע, אף שזה לא תמיד קורה".

מנתחות את המצב

אם הקולגות הגברים מתחילים להתרגל לרעיון, שלצידם בקוקפיט יש כבר גם נשים, הרי הפציינטים עדיין לא ממש הפנימו שהנשים שמגיעות להסביר להן על מהלך הניתוח המתקרב – יהיו גם אלו אשר ינתחו אותן בפועל. "לעתים בטוחים שאני האחות", מספרת ד"ר רעות שביט. "מבקשים ממני מגבות ואוכל. בציבור עדיין לא ניקלט שיש רופאות בכירות. גם היום, כאשר מבקשים מילד לצייר רופא, הוא מצייר גבר עם סטטוסקופ, כי ככה חונכנו ונשים לא עונות על הטייפ קסט. אבל כן מרגישים שינוי בשנים האחרונות, ורוב הציבור היום לא מוטרד מזה שאני אישה, לפעמים אפילו להיפך".

ד"ר הילית כהן: "היה חולה שהסברתי לו על הניתוח שלו, הסברתי את התהליכים, הוא מאוד התלהב אמר: 'וואו, אני לא מאמין, לא חשבתי שאת מנתחת לב'. בסוף הוא אומר לי: 'אבל תגידי, לא את תנתחי אותי, נכון? את מקסימה, וכל הכבוד לך, אבל אני מעדיף שמישהו אחר ינתח אותי'. זה די הצחיק אותי".

ד"ר רעות שביט: "בעוכרי המקצוע הזה, שבניגוד למקצועות כירורגיים אחרים, זה מקצוע שהוא לגמרי תלוי בית חולים. מנתחי לב צמודים לבתי חולים 24/7. זו חתונה עד הפנסיה. אין עבודה מרפאתית בחוץ, אין ניתוחי לב בקהילה. אין גם הרבה היצע של משרות לבכירים. גם הקרדיולוגיה נוגסת בתחום ניתוחי הלב. אז היום, כאשר מתחילים התמחות בתחום, לא ברור מה יהיה בעתיד. יש שינוי במקצוע. יותר ויותר מומחים מתמקצעים באי ספיקת לב והשתלות לב, ותחום ניתוחי מסתמים, שעושים אותו בצנתור. מנתחי לב הם לא חלק מזה. זה מכניס לאי ודאות. בעוד שהרבה נשים מחפשות מקצוע שיהיה יציב".

ד"ר מיכל פרטוק: "הלך הרוח הכללי של מקבלי ההחלטות בעמדות מפתח השתנה עם השנים ביחסו לנשים, בד בבד עם כך שנשים פיתחו יותר תעוזה, ופנו לתחומים שהיו זרים להן. הרי אין פערים מבחינת יכולת פוטנציאלית. עוד חזון למועד, אבל שוויון מגדרי בניתוחי לב יתבטא בעיניי בייצוג הולם ואיכותי, בפילוח הניתוחים, בשכר, באקדמיה, בתפקידי הניהול וברפואה הפרטית, לאו דווקא במספר הנשים שמתקבלות להתמחות".

ד"ר הילית כהן מסכמת: "קשה מאוד להתקיים ועוד לבד, ממשכורת של עובד מדינה. אז אין ברירה אלא לייצר הכנסה נוספת, כמו תורנויות, למרות שכרופאה בכירה אני לא אמורה לעשות אותן. היה לי חשוב להוריד את התורנויות, כדי שבלילות אהיה עם הילדים שלי, אז פניתי לאסתטיקה הרפואית, עשיתי את הקורסים הנדרשים ופחתי קליניקה בבית. בתור מנתחת לב היה לי מאוד קשה להפנים שאני אצטרך לעשות עוד משהו מהצד, שאפילו לא קשור ללב, אבל זה הופך את הזמן שלי ליעיל יותר ומאפשר לי לשהות יותר בבית. האמת היא שזה קשה, ואני לא בטוחה במיליון אחוז, שזה שווה את המחיר של הוויתורים שנאלצים לעשות. זה מקצוע שמי שמגיע אליו, שואף להיות הכי טוב שאפשר, ולכן אתה כמנתח חייב לתת את כל כולך. בתחום הזה לא מספיק להיות רק טוב. חייבים להיות מצוין. אין פשרות".