זה עולה לנו בבריאות

מאבק הרופאות והרופאים המתמחים בבתי החולים: ד"ר אורי איידלסברג (נוירוכירורגיה בשערי צדק) וד"ר סיון יוכפז (רפואת ילדים באיכילוב), זוג נשוי פלוס שניים, מדברים על הפגיעה היומיומית של משמרות בנות 26 שעות בבריאותם ובחיי המשפחה שלהם

מאבקם של הרופאות והרופאים המתמחים ממשיך, כשהשיא יהיה ביום שבת הקרוב 09.05.2020, בהפגנה בכיכר הבימה בתל אביב, אליה צפויים להגיע מתמחים מכל בתי החולים בארץ. המארגנים מצפים לאלפי משתתפים. בין המתמחים, שיגיעו להבימה, יהיה זוג שיהיה חייב לארגן בייביסיטר לילדים במוצאי שבת: ד"ר אורי איידלסברג (35), מתמחה בנוירוכירורגיה בבית החולים שערי צדק בירושלים, ורעייתו, ד"ר סיון יוכפז (31), מתמחה ברפואת ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב.

שיגרת חייהם של הרופאות והרופאים המתמחים בבתי החולים קשה מאוד, בעיקר בגלל הסוגיה שעומדת במרכז המאבק שלהם שמוביל ארגון המתמחים 'מרשם': הנוהג לעבוד במשמרות של 26 שעות ברצף! באופן טבעי, הדבר קשה פי כמה, כששני בני הזוג הם רופאים מתמחים בבתי חולים – עם ילדה בת שלוש וילד בן שנה, שמחכים להם בבית בתל אביב – כמו אצל משפחת איידלסברג יוכפז.

לטובת מאבקם הצודק של המתמחים, ניאותו אורי איידלסברג וסיון יוכפז, לשתף את גולשי אתר "מדניוז" – באיך נראים חייהם של רופאות ורופאים מתמחים, עם משפחה, בעולם של 26 שעות עבודה ברצף.

מה ההשלכות של תורנויות בנות 26 שעות רצופות על שגרת חייכם?

אורי: "זה עולה לנו בבריאות. כן. יש לזה השפעות פיסיות. וזה פוגע לנו גם במשפחה, בקושי רואים את הילדים. אתה חי בסוג של ג'ט לג תמידי. זה לא שאתה מגיע הביתה אחרי תורנות, ומיד יכול לישון. יש את ענייני הבית, יש טלפונים וסידורים. ההתנהלות היא לא טבעית. פעם אתה שוכח בקבוק, פעם שוכ טלפון, יש עצבנות שהיא טבעית לאדם שנמצא על הרגליים כל כך הרבה שעות, וזה שוחק אותך לגמרי. יש ימים של הרבה קבלות של מטופלים חדשים בבית חולים, ואתה מאבד סבלנות, ואסור לך בשום אופן להראות את זה למי שמולך. אתה מגיע למצב של אפיסת כוחות, אין לך כוח לראות אף אחד, אבל אני משתדל תמיד להיות מנומס. אני יודע עוד לפני שפגשתי את החולה, מה מחכה לי, ומשתדל להיות הכי מקצועי שיש, לא כועס עליהם, הם לא האשמים".

איך מנהלים חיי משפחה במצב כזה?

אורי: "לא מנהלים חיי משפחה, ולא מנהלים חיי חברה, אין כלום, במיוחד כאשר שני בני הזוג רופאים מתמחים. קשה לאנשים להבין, אפילו בלידה של הבת השנייה שלי לא הייתי, לא הספקתי להגיע, כי עבדתי. אתה לא מנהל חיי בית רגילים. לא הייתי בטיפת חלב, לא הייתי בחיסונים, יש פה פספוס גדול בניהול חיי המשפחה ובלהיות עם הילדים. כשאני הולך להוציא את הילד שלי מהגן, שואלים אותי איזה ילד הגעתי לקחת, כי לא מכירים אותי. מזל שהבת שלי רצה אליי, אז יודעים שהיא מכירה אותי. יש ימים שרעייתי ואני לא רואים אחת את השני, כי אחד יוצא לעבודה, ואז השני חוזר, זה לא פשוט בכלל".

סיון: "מאוד מואד קשה לי לא להיות עם הילדים שלי כל כך הרבה זמן. ואחרי המשמרת, קשה לי במיוחד עם תחושת העייפות, התשישות שאחרי התורנות. למזלנו התברכנו בילדים מקסימים. הם גדלו לתוך המציאות הזאת מיום היוולדם. אז אני מנסה להסביר להם, שאני הולכת לעבודה, כדי לעשות דברים חשובים".

איך מתמודדים עם גידול הילדים ביומיום?

סיון: "נעזרים במשפחה שלנו. אין ברירה. בלעדי המשפחה לא היינו מצליחים לעשות כלום, הסיוע שלהם מציל אותנו. אין שני רופאים שיכולים להגיד שהם מצליחים להסתדר לבד".

אתם מאמינים שהמחאה תצליח לחולל שינוי מהותי?

אורי: "המחאה הזו הכי מוצדקת. הגיעה העת שדברים ישתנו. כולנו, כמתמחים בבתי חולים, שואפים לעבוד קשה, ולהתקדם ובבוא הזמן להיות רופאים בכירים. אבל לא על חשבון הדברים החשובים, כמו משפחה ובריאות. משך שנים ארוכות, אנשים פחדו לצאת נגד המערכת, כדי שלא יפגעו בהם. עכשיו כולם מתאחדים למען המטרה. אשתי ואני התארגנו על עזרה מהמשפחה, ונצא להפגין בשבת עם כל החברים".