יומנה של חולת קורונה מספר 192 - הסוף

יעל-נחמד-5
יעל-נחמד-5
האיחוד. יעל שבה הביתה

יעל נחמד החלימה מהקורונה, השתחררה מבית החולים זיו בצפת, ושבה לחיק משפחתה בכרמיאל. "הסתיימו דקות התהילה שלי, אני סבבה עם זה לגמרי"

שוב שלום לכולם!

קמתי הבוקר וקיבלתי טלפון מהצוות הרפואי שהבדיקה השנייה גם יצאה שלילית ואני משתחררת סופית! לבוקר הזה קדם לילה חסר שינה, בקושי הצלחתי להירדם. לא נרדמתי מרוב התרגשות. אחרי שהצלחתי סוף סוף לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר, דיברתי בטלפון עם הזיהומולוג הראשי של בית החולים זיו, וביררתי אתו מה זה בעצם אומר. וידאתי שאני אכן חסינה למחלה, ושאין בעיה שאחזור הביתה כשאריאל והילדים עוד בבידוד.

התשובה שקיבלתי היא שאין בעיה, אני בהחלט חסינה, על פי מה שהם למדים מהתנהגות הנגיף בסין. אני לא אמורה להידבק שוב וגם לא יכולה להדביק. אפילו אם אגלה שהייתי במגע עם חולה קורונה, לא אצטרך להיכנס לבידוד. בקיצור, דפקתי את המערכת, ונראה שזה לגמרי מאחוריי.

באותה שיחת טלפון גם נפרדתי מהצוות המדהים של בית החולים. לצערי הם אמרו שלא אוכל לפגוש אותם ביציאה (תכלס לא הבנתי למה, הרי אני שלילית, מה ההבדל בינם לבין אימא שלי?). בכל מקרה אני מניחה שאסע איזה יום לבקר אותם ולהיפרד מהם כמו שצריך עם חיבוק ונשיקה כי מגיע להם.

היה לי קצת זמן לשבת עם החברים במחלקה, נפרדתי מהם גם, את החב"דניקים לא יכולתי לחבק, אבל את החב"דניקית דווקא כן, התחבקנו חיבוק ארוך. היא באמת מקסימה. משום מה עולות לי דמעות בעודי כותבת את זה. באמת אתגעגע אליה, התחברנו. היא הזכירה לי להדליק נרות שבת חחח.. אולי אעשה זאת, מי יודע. איחלתי לה ולכולם החלמה מהירה ושיחזיקו מעמד עוד קצת.

אחר כך קיבלתי את השקית שהביאו לי אימא שלי ורונן עם הבגדים הנקיים. נכנסתי להתקלח, התארגנתי ויצאתי מהמחלקה. בחוץ חיכו אימא ורונן. לא חשבתי שאתרגש ככה. אשכרה התחלתי לבכות כשהתחבקתי עם אימא שלי. עשינו כמה תמונות בחוץ אחרי שנרגעתי חחח. לואיי, מפקח בית בחולים ואחראי המחלקה, נפנף לי לשלום מהמשרד שלו, אז אמרתי לו עוד כמה פעמים תודה.

וזהו, חיטאתי את התיקים, הכנסתי לבגאז׳ ויצאנו לכרמיאל. התקשרתי לאריאל כשיצאנו, והוא אמר לי שמשכיב את הילדים לשנ״צ. תיכננתי להגיע, לפגוש רק אותו ולהעיר את הילדים בעצמי אחרי שיישנו קצת. בסוף מסתבר שהוא לא הספיק להרדים אותם, כנראה הגענו מהר מדי. הכבישים ריקים.

אמא שלי צילמה את כל הכניסה שלי הביתה. הופתעתי לראות את הילדים כי חשבתי שהם כבר ישנים. הם רצו לחבק אותי, מיה ברגע האחרון סטתה קצת מדרכה והתכוונה לרוץ לאימא שלי, אבל תפסתי אותה והפרעתי לה בדרך חחחח (היא לא ראתה את סבתא שלה חודש וחצי ). בקיצור התחבקנו מלא, מיה התרגשה ממש, הייתה עם חיוך מאוזן לאוזן, טומי היה עייף חחח. וגם כנראה היה בשוק! כמה דקות אחר כך פתאום פרץ בבכי, מתוק שלי! חיבקתי אותו והוא התמסר לחיבוק.

בזאת נראה לי שחמש דקות התהילה שלי מגיעות לסיומן ואני סבבה עם זה לגמרי חחח. גם היומן מיצה את עצמו. מתכננת לנצל את התקופה הקרובה לזמן איכות משפחתי, היה חסר לי כזה בחודש האחרון. לילה טוב אהובים.

יומנה של חולה 192 – פרק ב': "אה, יצאתי פעמיים לנשום אוויר, חחח"

צילום: יעל נחמד

יעל נחמד, 30, אם לשניים מכרמיאל, מתעדת בכתיבה אישית ובסרטונים את חייה בתוך מחלקת הקורונה המבודדת של בית החולים זיו בצפת. אתר "מדניוז" מביא את יומנה של חולה 192 – פרק ב': היום שלפני השחרור

כזכור, יעל נחמד בת 30 מכרמיאל, נשואה ואם לשניים, היא חולת הקורונה מספר 192 המשתפת את גולשות וגולשי "מדניוז" ביומן האישי שהיא כותבת מתוך מחלקת הקורונה המבודדת של בית החולים זיו בצפת . יעל מאושפזת במחלקה המיוחדת והמבודדת לחולי קורונה במרכז הרפואי זיו בצפת מאז שבעלה אריאל והיא שבו לפני כשבועיים מחופשת סקי בבולגריה עם חברים. והפעם: תיאור היום שלפני השחרור מהמחלקה.

שלום לכולם!

היום התשיעי לבידוד נפתח בבשורות משמחות. התבשרתי שהבדיקה שעשיתי אתמול יצאה שלילית במעבדה בצפת. שלחו לאמת אותה בפוריה, וגם שם יצאה שלילית, אז אני כבר עם רגל אחת בחוץ! התשובות לבדיקה השנייה יהיו מחר בבוקר, ואם היא שלילית, אז מחר כבר אהיה עם שתי רגליים בחוץ ואשתחרר הביתה.

כבר קיבלתי הנחיות מפורטות לתהליך השחרור, היציאה וההגעה הביתה. זה הולך ככה: מסתבר שאריאל והילדים שלנו צריכים להישאר בבידוד עד יום שבת (למרות שהם יצאו שליליים) כי סופרים 14 ימים מיום החשיפה האחרון שלהם אליי. אז אמא שלי ורונן, שלא ראיתי אותם כבר חודש וחצי, יבואו לאסוף אותי. זה מרגש אותי יותר מהשחרור חחח.

למי שלא זוכר, ולמצטרפים חדשים ליומן שלי, הם היו בדרום אמריקה בטיול והקונקשן שלהם היה באיטליה אז הם נכנסו לבידוד יומיים לפני שאנחנו טסנו. אמא שלי תביא לי מחר בגדים נקיים מהבית שלה (מזל שאנחנו אותה מידה). לפני שאני משתחררת אני צריכה להתקלח וללבוש את הבגדים הנקיים.

את כל החפצים והבגדים שלי אני צריכה להכניס לתיק, ולחטא אותו, לפני שאני יוצאת מהמחלקה. את התיק אני שמה מיד בתא המטען של הרכב, וכשאני חוזרת הביתה, מכניסה ישר הכול לכביסה ונכנסת שוב להתקלח! מקלחת בבית!!! איזה כיף! סתם, האמת שהמקלחת הייתה פה אש. חדשה לגמרי, אחלה זרם וגם פרטית שזה נדיר בבית חולים. כשצריך להגיד מילה טובה, אני אומרת. זהו, עד כאן ההנחיות.

סרטון שצילמה יעל נחמד בתוך מחלקת הקורונה הסגורה

מחר בבוקר זו הולכת להיות הפעם האחרונה שאני מנקה את השירותים (כבר לא זוכרת אם אמרתי לכם שאנחנו מנקים בעצמנו את השירותים פה), ופעם אחרונה שאזרוק פחים. אריאל, אלו ממשיכים להיות התפקידים שלך בבית, שלא תתלהב. אה, יצאתי היום פעמיים החוצה לנשום אוויר חח. ממש מרגש.

אנסה אולי להמשיך לכתוב קצת אחרי השחרור, על הימים הראשונים בבית, וכאלה ועל איך זה מרגיש להסתובב חופשי ברחובות (כי אני חסינה כבר). מאמינה שבאיזשהו שלב החלפת טיטולים, פעילויות יצירה, בניית מבוכים וטקסי שינה פחות יעניינו אתכם.

מתגעגעת לכל הדברים לעיל. מחר אתחיל להתגעגע לבית החולים זיו בצפת, ובנימה אופטימית זו, לילה טוב. חיבוקים ונשיקות – עכשיו אפשר כבר באמת, ולא ממרחק שני מטר!

יומנה של חולת קורונה 192 – פרק א': שגרת היום במחלקה הסגורה

צילומים: באדיבות יעל נחמד

יעל נחמד בת 30 מכרמיאל, נשואה ואם לשניים, היא חולת הקורונה מספר 192. יעל מאושפזת במחלקה המיוחדת והמבודדת לחולי קורונה במרכז הרפואי זיו בצפת מאז יום שבת ה-14 במרץ. יעל ובעלה שבו לפני כשבועיים מחופשת סקי בבולגריה עם חברים.

כבר בלילה בו חזרו, יעל חשה ברע וסבלה מחום, שיעול, כאבי שרירים וחולשה כללית. באמצע הלילה היא התקשרה למד"א והתבקשה להיכנס מיד לבידוד עד שיגיע צוות רפואי כדי לבצע בדיקת קורונה. יעל המתינה ארבעה ימים בבידוד בית עד שהגיע צוות כדי לבצע את הבדיקה, ולמחרת קיבלה תשובה חיובית – כלומר שהיא חולה במחלה.

"כמה דקות אחרי שהתקבלה התשובה התקשרו אלי ואמרו לי שבקרוב יגיע אמבולנס כדי לאסוף אותי לבית החולים. התארגנתי במהירות והגעתי למחלקת התפרצות הקורונה בבית החולים זיו בצפת". היא מספרת.

מיום הגעתה לאשפוז, יעל מתעדת ביומן אישי את חוויותיה במחלקת האשפוז המבודדת. היא גם נתנה שם ליומן שלה: "יומנה של חולה 192". אתר "מדניוז" מביא קטעים מהמסמך האותנטי, המרתק והמרגש.

היום השמיני לבידוד. שלום לכולם!

התעוררתי הבוקר בפוקס כי שכחתי לשים שעון מעור. אני רגילה שאריאל שם שעון, חחח, ואני כבר שבוע פה. מתעוררת ביקיצה טבעית או מקול הכריזה של הצוות להתעורר… (אני) גאה באריאל על איך שהוא מתמודד עם הכול, כבר תקוע שבוע שלם בין ארבעה קירות עם שני ילדים לבד, אף אחד לא יכול לבקר ולהוריד ממנו קצת את הנטל. שומר על שפיות, על סדר יום ועל צחוקים בין לבין. כנראה שאני הייתי מתמודדת עם זה פחות טוב.

פתאום נפל לי האסימון, ששמרתי את הטלפון של זו, שעשתה לי (ולמשפחתי) את החקירה האפידמיולוגית ממשרד הבריאות, אז סימסתי לה שאנחנו מחכים חמישה ימים לתשובות ואם היא יכולה לבדוק, והיא פשוט תוך שתי דקות שלחה לי את התוצאות שכולם שליליים. הלם!!!! היו תשובות כבר לפני יומיים ואף אחד לא הודיע לי! כמובן שקודם כל שלחתי את הבשורה המשמחת להוריי הגן, ולמנהלת הגן, ורק אחרי זה התקשרתי לאריאל חחח… איזו הקלה!!! אגב קיבלתי הודעה מהאפליקציה של הכללית שיש תוצאות רק כמה שעות מאוחר יותר! תכלס זה הזיה! איך הגיוני ששלושתם שליליים על אף שהיינו ביחד והיה מגע הדוק… אבל כמובן שמשמח מאוד.

בצהריים לקחו ממני דגימה כדי לשלוח למעבדה ולבדוק האם הנגיף כבר יצא לי מהגוף. דוחפים מקל בגרון ואחר כך בנחיר (לא את אותו מקל). היה קצת לא נעים אבל ממש בקטנה. אמרו שיהיו תשובות תוך שש שעות אבל זה לא קרה, בסדר, לא משהו חדש, נמתין למחר. אם ייצא שלילי אז מחר אעשה עוד בדיקה ואם היא גם תצא שלילית ישחררו אותי! קולולולוווו! אעדכן אתכם מחר, אמן. סתם, לא בונה על זה כדי לא להתאכזב.

זהו, אחרי כל היום המטלטל הזה, מרגישה נפילת מתח רצינית. כמעט כל היום שכבתי במיטה ונחתי. בערב יצאתי לאיזה חצי שעה להתאוורר בחוץ ביחד עם הבחור הערבי שמאושפז פה. אחלה גבר, בן 22, פרמדיק (כיף שיש לנו פה צוות רפואי שלא דורש מיגון ויכול להסתובב אתנו חופשי, תכלס צריכים להתחיל לשלם לו כסף). הבחור לומד רפואה באיטליה שנה ראשונה והוא חזר לארץ כשהכול שם התחיל להתבלגן אחרי שישב שם בבידוד כבר איזה שבועיים. כנראה שהוא נדבק בשדה תעופה שם או במטוס. הבנאדם לא ישן כבר יומיים כי הוא אשכרה השגיח על אחד החולים פה שלא ממש מרגיש טוב. האחות רצתה להיכנס והוא אמר לה שאין צורך. איזה נסיך.

החבר׳ה החב"דניקים שמו מוזיקה והתחילו לרקוד כדי לשמח את החולה שלא מרגיש טוב. חודש אדר ומצווה להיות בשמחה חחח. תכלס זה היה ממש יפה לראות. אתמול הגיע עוד חב"דניק, לקראת יציאת שבת אתמול, והוא ככל הנראה נדבק מאחד המאושפזים שכבר נמצא פה. הם היו שתי דקות ביחד, החליפו כמה מילים ביציאה מבית הכנסת – אז כל מה שאומרים על רבע שעה, וכל זה, כנראה חרטה.

זהו, מקווה שמחר יהיו לי בשורות טובות לספר לכם, וגם אם לא הכול טוב, צריך להישאר אופטימיים. אז שיהיה לילה טוב ונשיקות.