דמנציה (שיטיון), אלצהיימר וספורט

מהי דמנציה? מה הקשר שלה לאלצהיימר? מהם מאפייני האלצהיימר ואיך מתמודדים? ככל שתוחלת החיים עולה, התופעה מתרחבת. עד שנת 2050 תוחלת החיים צפויה לעלות למאה

דמנציה (שיטיון בעברית) היא תסמונת המאופיינת בהפרעות בתפקודים שכליים, בעיקר בזיכרון ובשינויים באישיות ובתפקוד היומיומי. לשיטיון יש מספר רב של סיבות, ומחלת האלצהיימר היא הנפוצה שבהן. מעל גיל שישים וחמש בין חמישה לעשרה אחוזים סובלים מדמנציה. מעל גיל שמונים, מדובר כבר בארבעים אחוזים. במחצית מהמקרים הסיבה היא לתופעה היא מחלת אלצהיימר. תופעות התנהגותיות: תוקפנות פיזית ועוינות, צעקות, אי שקט, אגיטציה, שוטטות, חוסר זיהוי (מקום, אנשים), התנהגות לא תואמת תרבות, שינוי באישיות, חוסר שליטה בדחפים מיניים, אגירת חפצים והטחת קללות, חרדה, דיכאון והזיות.

מחלת האלצהיימר מאופיינת בהרס מתמשך של תאי מוח. המחלה נמשכת כשמונה עד עשר שנים, וסימניה זהים במבוגרים ובצעירים. שכיחות הופעת הדמנציה עולה ככל שמזדקנים, ומכאן נובעת ההנחה שאם נחיה די זמן, נסבול כולנו משיטיון. בשנים האחרונות, קבוצת הגיל של בני שמונים פלוס הולכת וגדלה. עד שנת 2050 תוחלת החיים צפויה לעלות למאה שנים.

הסימנים הראשונים של המחלה הם: פגיעה בזיכרון לטווח קצר - באה לידי ביטוי כאשר החולה שוכח תאריכים, היכן השאיר חפצים שונים, וחוזר שוב ושוב על אותן שאלות. פגיעה בשפה - מתבטאת בקושי לקרוא בשם של חפצים מוכרים, להיזכר בשמם של אנשים מוכרים לצד קושי בהבנת השפה. פגיעה בהתמצאות המרחבית - סימן מובהק למחלה, כשהחולה הולך לאיבוד בסביבה מוכרת. פגיעה בתפקודים גבוהים - כמו היכולת לנהל חשבון בנק או לתכנן טיול. פגיעה באישיות - מתאפיינת בעצבות, באגרסיביות ובהתנהגות לא נאותה.

הזדקנות נורמלית של הזיכרון בהשוואה לאלצהיימר: בהזדקנות נורמלית של הזיכרון יש קשיים בזכירת שמות, במציאת המילה המדויקת בשיחה, בזכירת מקום שבו שמנו חפצים – מכונים כולם פגיעה בזיכרון שקשורה בגיל, בתנאי שהפגיעה הזאת אינה מלווה בנוכחות שיטיון או דיכאון. בניגוד לאדם הסובל ממחלת אלצהיימר, אדם זה נזכר לאחר זמן קצר במה ששכח ואילו במחלת האלצהיימר הזיכרון לרוב נעלם. הבדל חשוב נוסף – חולה אלצהיימר לא זוכר את כל האירוע בעוד שהאחרים זוכרים כמה מהפרטים. חולי אלצהיימר, בדרך כלל, גם אינם מסוגלים לעקוב אחר הוראות, בכתב ובעל פה, ובהדרגה אינם מסוגלים להשתמש ברשימת עזר. לעומת זאת, בשכחה רגילה, בדרך כלל, עוקבים אחר הוראות ונעזרים ברשימות.

הבנת מצבו של החולה היא המפתח לטיפול. ההפנמה שקיימת מחלה. הבנה שהחולה לא עושה דווקא ומעשיו נובעים מהמחלה, מפחיתה את הכעס והתסכול שחשים המטפלים בחולה נוכח תגובותיו הנובעות ממחלתו. במקום לבזבז את האנרגיה במאבקים חסרי תועלת, האנרגיה צריכה להיות מושקעת להנאה ממה שנותר, כי אף זה נידון להעלם באופן הדרגתי. ההתמקדות בדמותו הישנה של האדם וההספד הקבוע על אובדן תכונותיו, מונעות מהמשפחה ליהנות מהרגעים שנותרו, שכן אף הם יכולים להיות מלאים בשמחה ובאושר.

הטיפול התרופתי מטפל רק בתסמין עצמו ולא במקור הבעיה. לכל טיפול תרופתי ייתכנו תופעות לוואי. במקרה זה, תופעת הלוואי לטיפול יכולה לגרום פגיעה קשה בניידות החולה. סימפטיה ויחס מתאים לחולה הם חלק חשוב בטיפול. חשיבותה של סביבה תומכת במניעת הבידוד החברתי של החולה ובני משפחתו. יש להשתדל לשמור על סביבה וסדר יום קבוע לחולה. צריך להימנע מדרישות העולות על היכולות של החולה ומביקורת עליו. החולה הוא אדם הזקוק לתמיכה ויש לדאוג לצרכיו, הן פיזית והן נפשית.

פעילות גופנית יכולה לתרום לטיפול, לא רק בשל השפעותיה הפיזיולוגיות הידועות, אלא גם בשל השפעתה על המוח. הבנה זו מתבססת על מידע מחקרי שהולך ומצטבר העוסק בקשר שבין פעילות גופנית להזדקנות, זיכרון וריכוז, מצב רוח, כאב ועוד. נתונים אפידמיולוגיים ממחקרים ארוכי טווח מראים למשל כי לפעילות גופנית יכולת מרשימה להוריד את הסיכון לפגיעה קוגניטיבית – במחלת אלצהיימר למשל – ולהקטין את הסיכון ללקות בשבץ מוחי, מחלת פרקינסון ודיכאון.

לפיכך יש לעודדם לאמץ אורח חיים פעיל בכל גיל. נשאלות השאלות: מהו המינון האופטימלי? כמה פעמים בשבוע? באיזו דרגת מאמץ ואיזה סוג פעילות עדיף? שאלות אלו ואחרות מחייבות מחקרים נוספים. אך ברור כי פעילות גופנית קבועה בת שעתיים וחצי עד חמש שעות בשבוע (בעיקר כזו הכוללת חצי מהזמן פעילות אירובית וחצי מהזמן חיזוק שרירים וגמישות) – יכולה לסייע לשיפור היכולות המוחיות ושימורן ולהקטנת הסיכון למחלות.

מקורות מידע –
1. "אתר קופת חולים כללית", מאמר מאת ד"ר בת שבע כץ פורת, לשעבר מנהלת המרפאה הגריאטרית והשירות להערכה קוגנטיבית במרכז רפואי קפלן
2."אתר בית החולים איכילוב", מאמר מאת פרופ' ניר גלעדי, מנהל המערך הנוירולוגי במרכז הרפואי תל אביב איכילוב