"זה כמו לעבוד בבית האח"

האחיות והאחים, שהתנדבו לעזוב מחלקות "רגילות" בבתי החולים כדי לטפל בחולי קורונה, הם הגיבורות והגיבורים האלמונים של המלחמה בנגיף. אתר מדניוז מביא שלושה סיפורים אישיים של גיבורי קורונה מבי"ח הדסה בירושלים

האחיות אירנה גרינברג ודורית אוריה שורקה עזבו את מחלקות עור ואורתופדיה בעין כרם כדי להקים מהר-מהר מחלקה חדשה למחלות מתפרצות. האח הראשי במיון הר הצופים, אלעד פלס, למיון נשימתי ייעודי לנגיף. האחיות והאחים, שהתנדבו לעזוב מחלקות "רגילות" בבתי החולים, כדי להקים ולתפעל מחלקות מיוחדות לחולי נגיף הקורונה – הם ללא ספק הגיבורים האלמונים של המלחמה במגיפה.

התפרצות נגיף הקורונה בישראל שמה בחזית המאבק לא רק את הרופאות והרופאים האמיצים, אלא גם את יתר אנשי הצוות הרפואי, ובני משפחותיהם, ובראשם האחיות והאחים. הטיפול בחולים שנדבקו בנגיף הקטלני, מסכנת את בריאותם של הרופאים והרופאות, ושל האחים והאחיות, אך ממש לא פוגעת במוטיבציה שלהם. הנה כמה דוגמאות חיות מבית החולים הדסה בירושלים (קמפוס עין כרם וקמפוס הר הצופים).

דורית אוריה שורקה – אחות אחראית במחלקה למחלות מתפרצות:

"משמרת במחלקה נראית כמו בית באח הגדול"

דורית אוריה שורקה, בת 41, היא אחות אחראית במחלקה למחלות מתפרצות בהדסה עין כרם. "אני מגיעה למחלקה החדשה, שהוקמה עם התפרצות מגיפת הקורונה, ממחלקת אורולוגיה ואורתופדיה בה אני עובדת בחמש השנים האחרונות וזה לאחר עבודה של שנים רבות במיון", מספרת דורית.

"לעבוד במחלקה למחלות מתפרצות זה קודם כל אתגר גדול. אנחנו באירוע מתגלגל עם הרבה חוסר וודאות. למדנו במהירות ובנינו מחלקה עם אנשי צוות קבועים שהתגייסו כולם למשימה מתוך רצון לתת ולתרום מעצמם. מדובר בהורים לילדים, בעלי משפחות, וכולם מוכנים לקחת חלק במאבק בקורונה למרות החשש וחוסר הוודאות לגבי משך התקופה המורכבת אליה נכנסנו כולנו".

לדבריה, משמרת במחלקה נראית קצת כמו ״בית האח הגדול״ בגרסת החיים האמתיים: "אנחנו בקשר עם החולים דרך מצלמות ואינטרקום, כדי לשמור על מינימום מגע. הם עצמאיים ומשתפים פעולה. לפי שעה כולם במצב יציב כך שהיום עובר בצורה נינוחה", היא מתארת את ההתנהלות מול החולים שנדבקו בקורונה.

ברמה האישית אומרת דורית: "המשפחה שלי מגויסת ומבינה את שעות עבודה המטורפות והם הכי תומכים שיש. אני מאושרת שאני יכולה לעזור ולתרום למערכת, לחולים, לחבריי לצוות ולמשימה לאומית״.

אלעד פלס – אח ראשי בחדר מיון בהדסה הר הצופים:

"כשאני חוזר הביתה המשפחה דורשת שאתקלח מיד"

אלעד פלס, בן 44, הוא אח ראשי בחדר מיון בהדסה הר הצופים. "כבר תקופה ארוכה שצוות חדר המיון מטפל באנשים שחשודים שנדבקו בקורונה. ככל שהימים עוברים אנחנו לומדים יותר", אומר אלעד.

לפני מספר ימים נפתח בבית החולים הדסה הר הצופים חדר מיון נשימתי נפרד ומבודד משאר המטופלים, אליו מרכזים את כל המטופלים שמגיעים עם תסמינים נשימתיים וחשודים לקורונה, כפי שמתאר אלעד: "המטרה שלנו בהקמה של האגף הזה היא לבודד את החולים החשודים משאר המטופלים ולהגן על אנשי הצוות בצורה הטובה ביותר".

אלעד מתייחס גם לעובדה שעם התפרצות הנגיף בישראל, רופאים רבים ברחבי הארץ ,שבאו במגע עם חולי קורונה, נדבקו בנגיף הקטלני בעצמם: "למרות החשש, המשפחה תומכת בי ויחד עם זאת מבקשים ממני כאשר אני מגיע הביתה, שאכנס ישר למלקחת. הילדים בבית עכשיו, אז התקופה הרבה יותר מאתגרת, אבל אנחנו בהחלט מסתדרים. אלעד טוען שכמעט בכל דבר רע, יש גם משהו טוב: "הטיפול בנגיף הקורונה, גרם להגברת המודעות של כולנו למניעת זיהומים ולהתמגנות, וכאח ראשי אני עכשיו דואג יותר לצוות שלי, לבריאות שלהם ולמורל. הטיפול בחשודים במחלה מורכב ואנחנו נוהגים במשנה זהירות. אנחנו במצב רגיש, צריך לחשוב ולעבוד אחרת, להגיב באופן מידי, לחשוב נכון ובטוח וכולנו מגוייסים למטרה הלאומית הזו".

אירנה גרינברג – האחות המייסדת של המחלקה החדשה למחלות מתפרצות:

"אני רואה בזה שליחות אז הסכמתי מיד"

אירנה גרינברג האחות שהקימה ופתחה את המחלקה למחלות מתפרצות בהדסה עין כרם. היא עובדת בבית החולים הגדול בירושלים כבר 17 שנים, כאשר בשמונה השנים האחרונות היא אחות ראשית במחלקת עור.

"כשהחליטו על הקמת המחלקה פנו אלי בבקשה לעבור לעבוד בה ולהקים אותה וכמובן שהסכמתי מייד. מהיום הראשון להקמות אני פה, והיום אני אחראית בנוסף על הטיפול בחולים ועל כל הצרכים שלהם. אנחנו צוות שעובד מסביב לשעון והמטופלים שלנו מקסימים, קשובים, משתפים פעולה ולשמחתנו די בריאים", מספר אירנה.

"אני בעצמי רואה בזה שליחות. יש לי אפשרות לעזור ולמנוע את ההתפשטות של המחלה הזו כדי שלא תגיע לתושבי ירושלים וישראל בכלל, ואני מאוד גאה לקחת חלק במאמץ הזה ובאפשרות להקל על מי שכן נדבק. בכל יום שעובר אנחנו לומדים, מתייעלים, מכירים קצת יותר את המטופלים שלנו ובעיקר מקווים שהתקופה הזו תחלוף במהרה״, היא אומרת בהתרגשות ומסיימת בנימה אישית: "בעלי והילדים מבינים את הצורך של בית החולים ושל החולים שלנו, ומקבלים את זה באהבה".