צנתור לב - סקירה

צנתור-לב-ששש
צנתור-לב-ששש
צילום: שטרסטוק

בצנתור לב מוחדר תיל מתכתי עדין אל היצרות או חסימה בעורק, ועליו בלון שקוטרו פחות ממ"מ אחד. הבלון שבקצה הצנתר מנופח ניפוח ידני מבוקר, ודוחס את הרובד הטרשתי, שחוסם את העורק, לדפנות כלי הדם. הוספת תומכנים (סטנטים) משחררי תרופה נותנת לתחום תנופה אדירה

צנתור לב הוא טיפול רפואי הבודק אם יש חסימות או היצרויות בעורקי הלב הכליליים, ומטפלת בפתיחתם. היצרות עורקים כליליים נוצרת בעקבות נזק שנגרם לתאי הציפוי הפנימי של דופן העורק. למרות שיש נטייה גנטית, הנזק הראשוני נגרם מגורמי סיכון כגון עישון, יתר לחץ  דם, סוכרת ועליית רמת שומני הדם. בהמשך חודר הכולסטרול ה"רע" (אל.די.אל) דרך תאי הציפוי.

התהליך גורם להתרבות של תאי שריר חלק, העוטפים באופן רגיל את העורק, וחודרים אל השכבה הפנימית. נוסף לכך יש שקיעה של סידן, ותערובת זו יוצרת את הרובד הטרשתי, המכיל ליבה שומנית ומעטפת רקמת חיבור. המשך התפתחות הרובד הטרשתי מתרחש בכמה מסלולים:

  1. תהליך הנמשך שנים רבות, שבמהלכו מחמירה ההיצרות. בדרך כלל, כאשר מידת ההיצרות בעורקי הלב הכליליים מגיעה ל-70%-60% מקוטר העורק, עלולים להופיע תעוקת חזה במאמץ, כאבים או סימנים גופניים אחרים.
  2. במחלת לב כלילית (איסכמית) הטרשת פוגעת בעורקים הכליליים (העורקים המובילים דם לשריר הלב). כאשר זרימת הדם נמוכה, המצב נקרא איסכמיה, ואם היא מתרחשת בלב, היא איסכמיה של הלב. הביטוי הגופני השכיח במקרה זה הוא של אי-נוחות או לחץ בחזה בזמן מאמץ או התרגשות. מצב זה נקרא תעוקת לב יציבה.
  3. תהליך חד ומהיר, בו מעטפת הרובד הטרשתי עלולה להיקרע ולגרום ליצירת קריש דם כתוצאה מסיבות שונות, כגון סוכרת או יתר לחץ דם לא מאוזנים, מאמץ גופני חד ופתאומי, התרגשות ותהליכים דלקתיים שונים. קריש זה עשוי לכסות את אזור הקרע ולחסום את העורק לחלוטין או כמעט לחלוטין. זהו מצב של תסמונת כלילית חריפה. אם התהליך גורם להפסקת זרימת דם מוחלטת, מתרחש אוטם שריר הלב (התקף לב), ואם החסימה אינה שלמה המצב נקרא תעוקה בלתי יציבה.

תהליך הטרשת מתחיל כבר בילדות, והוא נמשך בקצב משתנה עשרות שנים עד להופעת אירוע לב או אירוע מוחי חד. קצב התקדמות הטרשת נקבע בעיקר לפי גורמי הסיכון הניתנים למניעה.

מתי מצנתרים

צנתור דחוף מבוצע במקרה של אוטם שריר הלב (התקף לב). מדובר בצנתור טיפולי בשעות הראשונות של אוטם שריר הלב על ידי פתיחת העורק באמצעות בלון ובשילוב תרופות ותומכן. טיפול זה מקטין את הנזק לשריר הלב, משפר את איכות חיים ומאריך את תוחלתם.

צנתור אלקטיבי (מתוכנן) מבוצע במטופלים עם תעוקת חזה יציבה - כאבים בבית החזה כתגובה למצבי דחק גופני, או נפשי, לאחר שעלה חשד להיצרות בעורק או בעורקים גדולים בבדיקות בלתי פולשניות, כגון בדיקת מאמץ או מיפוי לב; וכאשר תבחיני מאמץ מדגימים חשד להיצרות בעורק כלילי גדול (איסכמיה שקטה).

סוגי צנתור

קיימים שני סוגי צנתור - אבחוני וטיפולי. צנתור אבחנתי נועד לבחון את פעילות הלב ואת עורקי ומסתמי הלב, ולראות אם יש בהם היצרויות או חסימות, הפוגעות באספקת הדם לשריר הלב. בעקבות ממצאי הצנתור האבחנתי, בוחרים את טיפול ההמשך המתאים ביותר: טיפול תרופתי, הרחבה של ההיצרויות בעזרת בלון ותומכן (סטנט), או הפניה לניתוח מעקפים. צנתור טיפולי מבוצע בהמשך לצנתור אבחנתי. מטרתו היא לפתוח היצרויות או חסימות בעורקי הלב הכליליים ולשפר את הזרימה בהם. הבדיקה אינה כואבת, ואין צורך בהרדמה. 

הצנתור נעשה בשכיבה בתנאים סטריליים, דרך עורק היד או עורק / וריד המפשעה. מגלחים ורוחצים את האזור, מזריקים למקום חומר הרדמה מקומית, ומחדירים צינורית דקה שדרכה מחדירים את הצנתרים השונים. באמצעות הצנתר מזריקים חומר ניגוד המכיל יוד לעורקים הכליליים ולחדרי הלב. במהלך הזרקת החומר מרגישים גל חום, שחולף תוך מספר שניות. חומר הניגוד המכיל יוד משתקף בתוצאות הרנטגן, וכך אומדים את מידת ההיצרות של כלי הדם.

אם החסימות בעורקי הלב לא מצריכות פתיחה באמצעות צנתור טיפולי, מוציאים את הצינורית מהעורק וחובשים את המקום בחבישה לוחצת, למניעת דימום. אם מחליטים להמשיך בצנתור טיפולי, משתמשים בשיטות הבאות לפתיחת העורקים:

אנגיופלסטיה בצנתר בלון: זו השיטה הראשונה שפותחה, אך גם כיום, לאחר שיפורים טכנולוגיים גדולים, יישומה הוא הנפוץ ביותר (במשולב עם תומכנים / סטנטים). בשיטה זו מוחדר תיל מתכתי עדין מעבר להיצרות או לחסימה בעורק ועליו מועבר צנתר בלון שקוטרו פחות ממ"מ אחד. הבלון שבקצה הצנתר מנופח ניפוח ידני מבוקר, והוא שובר את הרובד הטרשתי ודוחס אותו לדפנות כלי הדם.

תומכן (סטנט): תומכן-סטנט הוא גליל רשת מתכתי דק ביותר, המורכב על הבלון שבקצה הצנתר. כשמנפחים את הבלון, התומכן נפתח, נצמד לדופן העורק, ונשאר במקום לאחר התרוקנות הבלון והוצאתו אל מחוץ לגוף. תחום התומכנים נתון בתנופת פיתוח אדירה. שינויים בסוג המתכת, בעובייה ובמבנה הרשתי וכן ציפויה בתרופות, משפרים באופן ניכר את תכונות התומכן.

הרחבת העורק בעזרת בלון ושילוב תומכנים ותרופות, היא שיטת הטיפול הנפוצה ביותר, ובאמצעותה הצליחו להקטין את שיעור חזרת ההיצרות עד ל-20%.  השימוש בתומכנים משחררי תרופה מקטין את הסיכון להתפתחות היצרויות חוזרות באזור העורק שטופל.

מקור מידע – "אתר בית החולים שיבא" תקציר מאמר מאת פרופ' ישאל ברבש