דרישות התפקיד: רופאה, אחות ואימא מחליפה

בני נוער בריאים, שמגלים לפתע כי נדבקו בקורונה, נלקחים בבת אחת למחלקות סגורות, מבודדות, ללא משפחה וחברים. הרופאות, האחיות ובעיקר העובדות הסוציאליות מאמצות אותם אל ליבן

מגפת הקורונה מייצרת סיטואציות שהצוותים הרפואיים לא הכירו בעבר. אחת מהן היא בני נוער בריאים בדרך כלל, שנלקחים לפתע לאשפוז בבידוד במחלקה סגורה בבית חולים, לאחר שנמצאו חיובים לקורונה, כאשר לבני משפחתם ולחבריהם אסור לבקר אותם. הצעירים נאלצים להתמודד לבד עם ההסגר ועם הניתוק ועם החרדות מהקורונה. כך קורה שהצוות הרפואי, מעבר לטיפול הרפואי, מתגייס להעלות להם את המורל.

"זה ממש מצב מוזר", אומרת ד"ר חבצלת ירדן בילבסקי, סגנית מנהלת מחלקת ילדים א' בבית חולים שניידר, מחלקה שהוסבה כולה לטובת התמודדות עם קורונה. "למעשה המטופלים שלנו במצב קל מאוד, כך שהטיפול שלנו הוא יותר בצד הרגשי".

"זו התמודדות שונה לגמרי והינו צריכים ללמוד כיצד להיערך אליה", מוסיפה אפרת הראל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקוה. "היחסים עם הילדים הרבה יותר אינטנסיביים והפרידה מהם עם שחרורם הביתה יותר רגשית".

א' (16) מהעיר אלעד מאושפזת מזה שבוע במצב קל לאחר שאובחנה כחיובית לנגיף. א' נדבקה באירוע משפחתי, שבו ככל הנראה נוכח חולה קורונה. "למעשה נדבקתי מאימא שלי", היא מספרת, "שכנראה נדבקה באירוע. אימא הייתה במצב קשה ואושפזה בבית חולים אחר. אני פיניתי את עצמי לבד. כשהגעתי לפה, זה היה לפנות בוקר ועשיתי את כל התהליך של הקבלה והכניסה למחלקה לבד. הרגשתי קצת סוג של יתמות. כי במצב כזה ההורים הם אלו שאמורים לטפל בך וללוות אותך ולדאוג לך ולדבר עם הרופאים. בארוחת הבוקר הראשונה, ישבתי ובכיתי. בסוף עשיתי שיחה עם עצמי, הבנתי שזה המצב, ושכדאי להעסיק את עצמי. אז כתבתי יומן וניהלתי שיחות וידאו עם חברים כדי להפיג את תחושת הלבד".

"תחילה נורא פחדתי", ממשיכה לתאר א'. "קורונה זו מגיפה והייתי בטוחה שהצוות יהיה קר ועסוק ולא יהיה להם זמן להקדיש לי. הייתי מבינה אותם אילו זה היה המצב. אבל הצוות היה חם, מכיל ואוהב. כל מה שביקשתי הגיע. אם זה משלוחים ששלחו מהבית, שאנשי הצוות ירדו להביא לי אותם עם חיוך ענק, ואם זה מזרן ומשקולות, שהשיגו לי, אין לי מושג מאיפה, כדי לעשות קצת ספורט. כל הזמן מתעניינים, בודקים אם אנחנו בסדר מבחינה נפשית. הם ידעים לתת הרגשה שאני לא לבד".

ענת וינברג, אחות במחלקה מזה עשור, תושבת פתח תקווה בת 32 היא אם לארבעה: "הילדים כאן פשוט מדהימים ואמיצים ומביני עניין. אנחנו עובדים בתוך המחלקה עם כל הלבוש הממוגן מכף רגל עד הראש ומתקשרים דרך החלון, מה שלכאורה יוצר ריחוק, אבל אנחנו עושים הכול כדי לתת להם להרגיש בנוח. זה אומר גם להצטרף לשיחות שלהם ולחלוק דברים אישיים. במצב כזה החלון שמפריד פשוט נעלם. אנחנו מעודדים אותם, מחזקים אותם ונותנים להם להרגיש שיש מי שדואג להם. הילדים מדהימים, שומרים על אופטימיות, לפחות כלפי חוץ, למרות שזה לא פשוט כאשר בדיקת הקורונה יוצאת שוב ושוב חיובית. זה יכול לייאש כל אחד, ובטח כאשר מדובר בילדים שנמצאים פה לבד כל כך הרבה זמן. אבל אנחנו דואגים להזכיר להם שזה מצב זמני".

ד"ר בילבסקי ( 43), לצד תפקידה כסגנית מנהלת מחלקה, היא מומחית לרפואת ילדים ופרמקולוגיה קלינית, תושבת הרצליה. היא עובדת בשניידר כבר 15 שנה. בילבסקי מספרת כי ההתמודדות עם הקורונה יצרה מצבים שהם לא היו מורגלים בהם, כמו ילדים שלא ממש זקוקים לטיפול, ומאושפזים במחלקה כי הם עדיין נושאים את הנגיף בגופם. לצדם של אותם ילדים, מאושפזות אימהות חולות עם יחד ילדיהן הקטנים. אימהות אלה נאלצו להתאשפז בבית חולים לילדים, בגלל ילדיהן.

ד"ר בילבסקי: "הילדים אצלנו במצב קל מאוד, הם אושפזו בעיקר בגלל הצורך לבודד אותם מהמשפחה. אז דווקא מהבחינה הרפואית, שאנחנו אמונים עליה, הרבה יותר קל. אנחנו כרופאים מדברים איתם כל יום, עורכים בדיקות מרחוק. בעיקר בודקים שהמורל בסדר. המורכבות האמתית היא ברמה הבין אישית. אנחנו צוות רב מערכתי, רופאים אחיות, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות, ויש כאן עבודת צוות נהדרת. אבל הילדים הם הגיבורים. ברור שלא פשוט להם, ויש ימים יותר ופחות טובים, מה שיוצר עבורנו מצבים מאתגרים".

את מרב הקרדיט עבור הטיפול נותנים כל אנשי הצוות למערך העובדות הסוציאליות של בית החולים, שמוותרות על השיטות המסורתיות, והופכות למטפלות 24/7 עבור בני הנוער המאושפזים. הן מנהלות איתם שיחות לאורך כל היום, גם מהבית, משחקות משחקים, מעודדות, מציעות עיסוקים ובעיקר מפיגות מעט מן הפחדים והבדידות. הן אף דאגו לפנות את המחלקה לשעה ביום כדי לאפשר לבני הנוער לצאת מהחדרים ולהיפגש יחד.

מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בשניידר, אפרת הראל, 55, מתגוררת בשוהם. אפרת עובדת עשרים שנה בשניידר. "בעצם נוצר לנו במשבר הקורונה משחק חדש", היא מסבירה, "שקיבלנו אותו בלי ספר חוקים, והיינו צריכות לכתוב את החוקים בעצמנו. הוחלט שלכל ילד תוצמד עובדת סוציאלית שתלווה אותו מרגע האשפוז. ברור שאין לנו את הכלים הרגילים בעבודתנו, כמו האפשרות לשבת איתם קרוב, לדבר, לגעת ולתמוך. הכול נעשה דרך מסכים. זה אתגר ליצור קירבה, כשאתה רחוק, וכשיש ילדים שמרגישים בריאים לגמרי אבל מתמודדים עם בדידות וחרדות. אז החלטנו שאנחנו נהיה קצת כמו המדריכות בצופים. נפעיל אותם. נדאג שיקומו בשעה מסוימת, יתלבשו, לא ניתן להם להסתובב בפיג'מה, יעשו פעילות גופנית, יתחברו ללמידה מרחוק. בהתחלה קבענו להם שתי שיחות ביום עם העובדות הסוציאליות, אבל מהר מאוד הבנו שפה זה לא יעבוד, כי הילדים היו זקוקים להרבה מאוד שיחות וזה גלש לכל היום ולאורך כל היום".

"במקביל הקמנו חמ"ל לנהל את כל הבקשות", ממשיכה לתאר אפרת הראל, "החל מבקשות כמו 'בא לי תפוצ'יפס', או 'אני רוצה בלוק ציור', ועד קוצץ ציפורניים ומזרן ספורט ומשקולות. אנחנו מאוד משתדלות למלא את כל הבקשות שלהם, ומצד שני להיות שם עבורם, כדי לתת לגיטימציה לתחושות הבדידות שעלו, תחושות אשמה וגעגועים. עודדנו אותם לנצל את הזמן כדי לכתוב יומן ולעשות התבוננות פנימית. היו דברים לא פשוטים שעלו. אבל מצד שני נוצרו כאן קשרים מדהימים".

ד"ר בילבסקי מסכמת: "בסופו של אשפוז, שאלתי נערה שהשתחררה אם היה טראומתי? והיא ענתה לי – היתה חווייה".