חטא וירוס היוהרה

בשעה שמכול רחבי העולם צלצלו לשמוע על הטיפול המופלא של ישראל בקורונה, מישהו בירושלים שכח לצלצל לסיאול ולטאייפה: מחקר השוואתי חושף כי מדיניות הסגרים החלקיים הממוקדים, שננקטה בדרום קוריאה ובטאייוואן, הייתה אפקטיבית מבחינה בריאותית בדיוק כמו פטיש הסגר המלא, שהוטל בישראל, ובאותה נשימה הצילה את הכלכלה, התעסוקה והעסקים הקטנים במדינות אלה

"בישראל פטיש הגזירות היה כבד וכואב יותר מאיטליה בשיא התחלואה"; "פתיחת מערכת החינוך הייתה לא מאורגנת, בניגוד למדינות אחרות בעולם"; "מדיניות הפחדה לא יעילה, ועלולה לגרום לציבור לא לשמור על הנהלים"; "מומחי בריאות הציבור התריעו כבר בינואר 2020, שצריך לחזק את מערך האפידמיולוגי"; "מספר הנדבקים האמתי בישראל ככל הנראה גבוה פי עשרה". דברים חמורים אלה, עולים ממפגש מדיניות בנושא הקורונה, שיזם המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות.

המפגש נערך ביום שני, 6 ביולי 2020, בעקבות פרסום מחקר חדש, שבוצע ביוזמת המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, על ידי שלושה חוקרים – עמית גינזבורג, פרופ' אורה פלטיאל ופרופ' חגי לוין. המחקר עוסק בניטור וניתוח המדיניות הציבורית ברחבי העולם בניהול משבר הקורונה, תוך השוואה בין המדינות השונות, ובדגש על מדינת ישראל כנקודת הייחוס. המחקר מתבסס על איסוף מידע אובייקטיבי לגבי הצעדים, הננקטים ברחבי העולם, וניתוח שיטתי ומדעי של הצעדים ויעילותם.

הדיון התנהל בהנחיית המנהל המדעי של המכון, פרופ' חיים ביטרמן, ובהשתתפות פרופ' אורה פלטיאל, המטולוגית בכירה בבית החולים הדסה וחברת סגל בכירה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית; פרופ' צבי אקשטיין, דיקאן בית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה; פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור; פרופ' גבי בן נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון; פרופ' אמירטוס עמיר שמואלי מבית הספר לבריאות הציבור הדסה באוניברסיטה העברית; וכותב המחקר עמית גינזבורג.

המכון הלאומי לחקר שרותי הבריאות ומדיניות הבריאות, הינו עמותה ציבורית עצמאית הממומנת בידי המדינה, אשר מטרותיה ללוות ולהעריך את השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על שרותי הבריאות, איכותם, יעילותם ועלותם; ליזום ולממן מחקרים בנושאי ארגון, כלכלה ואיכות השירותים ותהליכי קבלת ההחלטות במערכת הבריאות; להוות במה ומקום מפגש לקיום דיון מקצועי וציבורי בתחומי הארגון, הניהול וקביעת מדיניות הבריאות; ולעודד שיתוף פעולה מדעי בין תחומי ורב מקצועי ברמה הלאומית בין כל הגורמים, ניהוליים ואקדמיים, שעניינם קידומה של מערכת הבריאות הישראלית.

סעיף 52 (2) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד (1994) קובע, כי על מועצת הבריאות "לקיים מעקב אחר ביצוע החוק ולערוך מחקרים, סקרים וחוות דעת מקצועיות באמצעות מכון שיקבע השר". המכון הלאומי לחקר שרותי בריאות ומדיניות הבריאות, נקבע למטרה זו, על פי החלטת שר הבריאות ובאישור המועצה מיום 24 ביוני 1995. המכון מאגד חוקרים, מנהלים וקובעי מדיניות מכל מגזרי המשק: משרד הבריאות, קופות החולים, בתי החולים, האוניברסיטאות ומכוני המחקר.

אתר "מדניוז" מביא את עיקרי הדברים שעלו במפגש.

מדיניות ציבורית בעידן הקורונה

החלק הראשון של הדיון עסק במדיניות ציבורית בעידן הקורונה.

פרופ' אורה פלטיאל, המטולוגית בכירה בבית החולים הדסה, ובכירה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית: "אנחנו מוצפים באינפורמציה. תוך חמישה חודשים יש פרסומים מדעיים רבים. אפשר למצוא בגוגל יותר מחמישה מיליארד אזכורים לקורונה באנגלית ו-23 מיליון אזכורים לקורונה בעברית. יש כמה גופים שמתעסקים באיסוף נתונים על המחלה. כך, למשל, יש את 'מרכז הידע והמידע' של אמ"ן – גוף עלום שאנחנו לא יודעים מי עומד מאחוריו. ויש את 'קורונה וירוס גוברמנט ריספונס טרקר', גוף שמאגד כמאה חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, שעורכים השוואות בתחום המדיניות הציבורית ב-160 מדינות בעולם. המטרות של המחקר המשווה, שעשינו במימון המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות, היו למפות את הצעדים שננקטו, השוואת מערכות הניטור, מעקב אחר שינויים במדינות, זיהוי הגורמים לשינוי, ניתוח יעילות הצעדים שננקטו ולהנגיש את המידע בעברית לציבור".

מה עולה מממצאי המחקר?

פרופ' אורה פלטיאל: "בשיא המגיפה, בחודש אפריל 2020, ישראל נקטה בגזירות שהיו בין החמורות ביותר בעולם. אפילו חמורות יותר מאלו שננקטו באיטליה. אם נשתמש במודל 'הפטיש והריקוד' של תומאס פויו, השימוש בפטיש הגזירות היה מהיר, חזק ועצום. אבל אחרי הפטיש, כלומר אחרי הגזירות, הגיע הריקוד. וזה היה ריקוד מאוד משונה. הוא לא היה אלגנטי, ולא נעשה בצעדים מדודים. במחקר שלנו ערכנו השוואה לגבי מערכת החינוך. כמעט כל המדינות בעולם סגרו את בתי הספר בזמן המשבר. אבל ככל שהמידע התרחב, למדנו שהילדים הם חלק קטן מהמגפה, והם לא 'מפיצי על'. על סמך הנתונים שהצטברו, הוחלט בישראל לפתוח את בתי הספר בצורה מדודה ומבוקרת. אבל בפועל הדברים קרו אחרת. פתחו את מערכת החינוך לא רק לילדים קטנים, אלא גם את התיכונים, ואת הישיבות התורניות, וביטלו את הקפסולות – ולכן הגענו מהר מאוד למשבר הגימנסיה".

פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור: "אי אפשר לאמץ את המדיניות, שהייתה במדינות אחרות בעולם, ולקבל אותה בתור 'כזה ראה וקדש'. צריך להתאים את המדיניות הישראלית למציאות הישראלית. בין היתר, מה שמניע את הציבור, זו דוגמה אישית של המנהיגים – וכאן, בישראל, הייתה לנו בעיה עם הדבר הזה".

איפה טעינו? מה צריך היה לעשות אחרת?

פרופ' חגי לוין: "מתן מידע קונקרטי וספציפי, כולל דוגמאות למקרים של אנשים שנדבקו, היה עוזר להפחית את דחק הנפשי, והיה מגדיל את אמון הציבור וגורם לו להקפיד על הנהלים. מנגד, הפחדה גורמת להפחתת אמון הציבור, ולפגיעה בשמירה על הנהלים. אמרנו את זה כבר בינואר ובפברואר 2020, ולא רק עכשיו. קראנו כבר לפני מספר חודשים לחזק את מערכת הבריאות, לתגבר מערך החקירות האפידמיולוגיות ולתת תגובה מידתית והוגנת חברתית. הכותרות בעיתונים על כמות החולים הן דרמטיות, אבל זה רק קצה הקרחון של הנדבקים. מסקר סרולוגי שנערך בישראל, ומסקרים דומים בעולם, מספר הנדבקים האמיתי גדול פי עשרה. אם יש אלף מאומתים חדשים ביום, ייתכן שיש עשרת אלפיים נדבקים חדשים. זה משהו שצריך לחקור אותו לעומק כדי לקבל החלטות מקצועיות".

כלכלה בימי קורונה

בחלק השני של המפגש נערך דיון בנושא כלכלה בימי קורונה, בהנחיית פרופ' גבי בן נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון, ובהשתתפות פרופ' צבי אקשטיין ופרופ' עמיר שמואלי. חלק מן הטענות שנשמעו בדיון הן: "בישראל אין שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד. זה כישלון עצום ומישהו צריך לשלם על זה את המחיר"; "אפשר היה לנקוט בסגרים מקומיים כמו בקוריאה וטאיוואן – ולפגוע פחות בכלכלה"; "אם בסגר מלא נחסכו חיים של אלף בני אדם, אז לפי זה העלות של שנת חיים מוערכת בכ-8 עד 15 מיליון שקלים".

פרופ' צבי אקשטיין, דיקאן בית הספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה: "טאיוואן וקוריאה הדרומית נערכו למגיפה בגלל הסארס. הם נקטו בשלושה צעדים חשובים: ביצוע בדיקות בהיקף רחב לגילוי נשאים; זיהוי מסלולי ההדבקה; וחקירות אפידמיולוגיות מהירות לזיהוי המגעים".

איך זה בא לידי ביטוי מעשי בשטח, במדינות אלה?

פרופ' אקשטיין: "הם למעשה עשו סגרים נקודתיים. אף פעם לא סגר כולל. אף פעם לא פגעו פגיעה כוללת בכלכלה המקומית. המדינות האלו עשו את זה כבר בינואר 2020. לעומתן, בישראל, אנחנו כבר נמצאים ביולי 2020, ועדיין לא נקבע שום מנגנון מסודר של בדיקות, ניטור ובידוד ממוקד, הכולל סגירה של שרשראות ההדבקה. זה כישלון עצום ומישהו היה צריך לשלם על זה את המחיר".

מה המחיר שמשלמת הכלכלה הישראלית על המחדל הזה עד עכשיו?

"בישראל התוצר לנפש יורד ב-8%, בדומה לאוסטריה. שיעור האבטלה צפוי להיות גבוה יותר, 12% במקום 5.5%, והגירעון עמוק יותר, 11.5% במקום 7.1%. מנגד, במדינות כמו קוריאה הדרומית וטאיוואן, שיעור הצניחה הוא הרבה יותר נמוך בהשוואה לישראל. כלומר המחיר הכלכלי לסגרים ממוקדים, כמו אלו שהיו בדרום קוריאה וטאייוואן, הוא הרבה פחות כואב. המדיניות הסדורה שלהם לטיפול בקורונה, אפשרה להם לנקוט גם במדיניות כלכלית נכונה. אם היינו נוקטים כמוהם, באותה מדיניות של בריאות ציבורית, גם הכלכלה שלנו הייתה נפגעת פחות".

עוד נטען במפגש, כי הסגר גרם לאובדן של 6% מן התוצר של מדינת ישראל. הפער בין סגר מלא, לבין סגר ממוקד, הוא 85 מיליארד שקלים על פני שנתיים. ההערכה היא, שמספר המתים בסגר גורף, ומספר המתים בסגר ממוקד, הם דומים (כ-300 מתים) – ומנגד, יש פגיעה אנושה בכלכלה בסגר מלא. כמו כן, ברור שללא סגר בכלל, מספר המתים היה גבוה ומוערך בכ-15 אלף בני אדם.

התמיכות הפיסקליות, שהובטחו בישראל, היו נמוכות יותר ממדינות אחרות ועמדו על 6% מהתמ"ג. עד היום, רק 60% ממה שהובטח, באמת מומש. עיקר הנפגעים הם העסקים הקטנים. כל המדינות עושות דחייה של מיסים, רוב המדינות לוקחות על עצמן חלק מעלות השכירות. לעומת זאת בישראל, יש מדיניות מיסים לא מוגדרת היטב לטווח הקרוב, אין מעורבות ממשלתית בשוק השכירות, ולכן התוצאות הן שיעור גדול משמעותית של עסקים שנסגרים, מאבקים משפטיים וירידה בביקוש לעבודה ואבטלה מתמשכת.

מהמפגש עולה, כי לממשלה יש הרבה משימות: לבנות מדיניות של סגרים ממוקדים, ולא של סגר גורף, כדי לא להגיע לגל שלישי; לבנות רשת ביטחון למובטלים עם מנגנון חל"ת גמיש; לבנות רשת ביטחון לעסקים ששורדים, במידה ויהיו גלים נוספים; ולגבש מדיניות פיסקאלית תומכת בתעסוקה ובפריון העבודה.

פרופ' עמיר שמואלי, פרופ' אמירטוס בבית הספר לבריאות הציבור הדסה, באוניברסיטה העברית, מסכם: "קיים מתח בין רפואה וכלכלה, והוא בא לידי ביטוי בקורונה, גם בגל הראשון וגם בגל השני. בקבלת החלטות נבונה ושקופה צריך לקחת את כל האופציות הקיימות, לחשב לכל אחת מהן מה יהיו התוצאות, וכך נוכל לדרג את כל אחד הצעדים. בישראל לא היה ברור מה היו השיקולים. אנחנו עדיין לא יודעים לחלוטין מה המחיר של סגירת הכלכלה ומה מספר שנות החיים שנחסכו בעקבות הסגר המלא. ניתן להעריך שסגירת הכלכלה עלתה בין 60-120 מיליארד שקלים (5-10 אחוז אובדן תוצר). לגבי מספר הפטירות שנמנעו, אף אחד לא יודע בדיוק, אבל לפי הערכה של מרכז המידע והידע של אמ"ן, ניצלו חייהם של 44 אלף בני אדם. התחזיות של פרופ' וקסמן ממכון ויצמן העריכו שניצלו חייהם של 10-25 אלף בני אדם, ויש כאלו שגורסים שמדובר על בין אלף לבין עשרת אלפים בני אדם בלבד. יש סיכוי סביר שקבענו רף חדש של הנכונות לשלם על חיים, שהוא גבוה לאין שיעור ממה שהיינו רגילים. מכאן נובע שאם רוצים לשמור על שוויון, צריך להשקיע הרבה יותר כסף בתקציבים של משרדים האמונים על בריאות ובטיחות הציבור, כי אחרת יבואו חולים שלא קיבלו תרופה בסל ויטענו שהם מופלים לרעה כי בשביל להציל חיים בקורונה המדינה שילמה הרבה יותר".