הסרת שומות - סקירה

הסרת-שומה-ששש
הסרת-שומה-ששש
צילום: שטרסטוק

יותר ויותר אנשים מסירים שומות מחלקי גופם, הן בהיבט האסתטי והן בהיבט הבריאותי 

בעבר השומות היו סממן של יופי, דוגמניות התגאו בשומות המיוחדות שלהן, והיו אף שציירו אותן על פניהן. השומות מופיעות כבר בשנה הראשונה לחיים ומספרן הולך וגדל בגיל ההתבגרות ומגיע לשיאו בין הגילאים עשרים וחמש עד שלושים. אבל האופנה השתנתה, וכיום פונים יותר ויותר אנשים להסרת שומות מחלקי גופם, הן בהיבט האסתטי והן בהיבט הבריאותי.

שומות מולדות מופיעות אצל אחוז אחד מכל התינוקות והן מתחלקות לפי גודלן לקטנות, בינוניות וענקיות. שומות ענקיות מומלץ להסיר בשלב מוקדם ביותר, מאחר ובאחוז קטן הן הופכות לגידולים ממאירים מסוג מלנומה. כיצד נדע שהשומה מסוכנת? אלו הם סימני האזהרה: היא מגרדת, היא עשויה לדמם מאליה (בלי שמגרדים אותה ובלי שנוגעים בה), היא גדלה לפתע לאחר שהייתה במשך השנים בגודל קבוע, הגבול בינה לבין העור "הרגיל" סביבה לא סדיר, השומה אינה סימטרית, הגוון שלה אינו אחיד, או קוטרה גדול משישה מילימטרים. במקרים אלה יש לפנות לבדיקה אצל רופא.

אם השומה מסוכנת, יש להסיר אותה בהקדם. קיימות מספר אפשרויות להסרת השומות, בניתוח הכולל תפרים, ניתוח ללא תפרים, והסרה בצריבה בלייזר או במחט חשמלית. אופן ההסרה נקבע על פי סוג השומה והתרשמות המנתח. רצוי לא להסיר שומה ללא לקיחת פיסה קטנה ממנה לבדיקה פתולוגית. שומות ממאירות מחייבות הסרה רחבה יותר של העור שסביבן, כדי למנוע משאריות של רקמה סרטנית להיוותר בעור. בניתוח הכולל תפרים הטיפול מתבצע במרפאת הרופא המטפל, רופא עור מומחה או כירורג פלסטי מומחה, בהרדמה מקומית ואין צורך באשפוז. הוצאת התפרים מתבצעת כעבור עשרה ימים מהניתוח. היתרונות של שיטה זו היא שניתן לקחת את השומה המוסרת למעבדה הפתולוגית לבדוק מה טיבה.

צריבה בלייזר או במחט חשמלית מתבצעת אף היא בהרדמה מקומית במשרד הרופא, רופא עור מומחה או כירורג פלסטי מומחה, אך בשיטה זו לא ניתן לקחת דגימות לבדיקה. היא נעשית בנגעים שאינם חשודים בממאירות. היתרון של שיטה זו שהיא איננה כרוכה לרוב בתפרים, ואם כן, במעט תפרים. הטיפול נמשך כמה דקות לכל נגע, ולרוב לא יותר מרבע שעה. תהליך הריפוי דומה לריפוי של פצע בעור ואינו מלווה בכאבים. שומה שהוסרה לא תצמח בחזרה. שומות אחרות יכולות לצוץ, על פי הגיל והתורשה.

מקור מידע – "אתר קופת חולים כללית", מאמר מאת ד"ר עמוס לויאב, ד"ר מיכאל שוחט