אמא יקרה לה

רינת ויטה וישלו לא ויתרה. היא שרה בטלפון "אימא יקרה לי". היא התעקשה לבקר במחלקת הקורונה הסגורה. הצוות הרפואי באיכילוב תיעד בווידיאו את הפרידה המרגשת שלה מאימא בת שבע ויטה (74) ז"ל. צפו בסרטון נדיר שכול כולו חום אנושי ואהבה אמתית

בת שבע ויטה (74) המנוחה נפטרה במחלקת הקורונה של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב ביום רביעי 22 באפריל 2020. כמה ימים לפני כן הורשו שניים משלושת ילדיה, רפאל ויטה ואיילת אבן חן, לשהות ליד מיטתה בהתאם להנחיות בית החולים לאפשר ביקור של שני בני משפחה בלבד זאת בשל המורכבות המובנת בתיאום הכניסה למחלקת הקורונה. אחותם רינת ויטה דישלו נותרה לעמוד ולצפות בפגישה מבחוץ כשהיא מדברת אל אימה בשיחת וידיאו ושרה לה, חנוקה מדמעות, את השיר "אמא יקרה לי".

בסופו של דבר, ביום ראשון 19 באפריל 2020, הותר גם לרינת להיכנס ולשהות מספר דקות לצד אימה. רינת ליטפה את ראש אימה, התחננה בפניה שתילחם, והבטיחה שהיא לא לבד ושהם ממש מעבר לקיר ממתינים להחלמתה. הביקור המרגש תועד על ידי צוות בית החולים באישורה של הבת. רינת ויטה דישלו משחזרת :"הסכמתי שיצלמו כי היה חשוב לי שידעו עד כמה הביקורים הללו מחזקים את החולים. בגלל זה. הזכות הזו צריכה להיות בחירה של המשפחה ובתי החולים חייבים לתת את האפשרות. אם רופאים ומטפלים, אחים ואחיות, נכנסים כל הזמן ממוגנים מכף רגל ועד הראש – אז גם בני המשפחה יכולים להיכנס באותם תנאים".

הבנתם שזו בעצם הפרידה שלכם מאימא?

רינת ויטה דישלו: "לא הגענו בכוונה להיפרד, הגענו לתת כוחות לאמא שלי. להיפרד זה בדקה האחרונה. אסור לחכות לדקה האחרונה. ניתנה לנו הזכות לתת לאמא כוחות. כל משפחה צריכה להבין שזה יכול להיות רגע הפרידה, אבל להגיע בידיעה שהמטרה היא לחזק, צריך לתת כוחות למאושפזים, לא משנה בני כמה הם. שידעו שהם לא לבד. הבדידות וחוסר הוודאות משתקים. עם כל היתר ניתן להילחם. אני חושבת שחום ואהבה חיוניים להצלת החיים ולא פחות חשובים מההליך הרפואי".

בת שבע ז"ל, שהותירה מאחוריה גם בעל בן 80, יוסף, הייתה חולת סכרת מזה 25 שנה. בשנה וחצי האחרונות שהתה במרכז הישראלי לאלצהיימר ברמת גן. בתחילת החודש נמצאה אחת העובדות של המתחם כחיובית לקורונה. בעקבותיה נדבקו מספר דיירים ובהם גם בת שבע שאושפזה ב-13 לחודש באיכילוב בשל החמרה במצבה. רינת: "אימא הייתה בן אדם מדהים. מטפלת מוסמכת בגן ילדים. גידלה שלושה ילדים ושמונה נכדים לתפארת, תמיד נלחמה על המשפחה כמו לביאה, על כל אחד מאתנו, לא ראתה בעיניים. ברור שגם אנחנו נלחמנו עליה. ניכנסנו אליה במטרה ברורה לתת לה כוחות ולהזכיר לה שאנחנו שם. היינו מאוד אופטימיים וחשבנו שזה ייגמר אחרת. בבית החולים נלחמו על החיים שלה עד הרגע האחרון. לצערי זה הפך למפגש פרידה".

אמא זיהתה אותך דרך כל הבגדים הממוגנים?

בטח. היא הייתה בהכרה מלאה. אחזה לי את היד, והגיבה אלי בדרכה שלה. הגיבה בעיניים בחיוך הקטן שלה".

סיגל משעני, העובדת הסוציאלית במרכז הרפואי איכילוב, שלוותה את המשפחה: "אנחנו בשגרה מלווים הרבה מאוד מקרים קשים ובשורות קשות למשפחה, ומפגשים שמלווים בהרבה מגע פיזי . המצב היום כמובן מאוד שונה, הבדידות הנוראית הזו של המשפחות שנמצאות בצד השני, ולא יכולות לפגוש את המטופלים. ההזדמנות לתת להם אפשרות להיפרד מבני המשפחה זו הזדמנות נדירה, גם אם המפגש מצומצם ונקודתי. רק שני בני משפחה נכנסים ורק לעשר דקות. ההכנות למפגש זה הליך לא פשוט. יש כללים והנחיות ברורות. יש הרבה שיחות עם המשפחה לפני ונעשות להם בדיקת רקע לוודא שהם לא בקבוצת סיכון ולא בבידוד".

מה הצוות הרפואי מרגיש ברגעים הללו?

"אני שנים רבות בבית החולים. עברתי אירועים קשים, מוות פתע, תאונות, הפגוע בדולפינריום – אבל הסיטואציה הזו של שני אנשים שצריכים להיכנס לעשר דקות, ולא יותר מזה, זה פשוט קורע את הלב. במחלה הזו הצוותים הרפואיים מתמודדים עם דברים שפוגשים אותנו אישית. גם לנו יש הורים מבוגרים, שאנחנו לא יכולים לראות, כך שההזדהות גדולה".