צילום: שטרסטוק

מחלת השימוטו ידועה גם כדלקת כרונית של בלוטת התריס (chronic lymphocytic thyroiditis). זהו הגורם השכיח ביותר לתת פעילות של בלוטת התריס. מחלת השימוטו היא מחלה אוטואימונית שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את בלוטת התריס והורסת את יכולתה לייצר הורמונים

מחלת השימוטו ידועה גם כדלקת כרונית של בלוטת התריס (chronic lymphocytic thyroiditis). זהו הגורם השכיח ביותר לתת פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם). מחלת השימוטו היא מחלה אוטואימונית שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את בלוטת התריס והורסת לאט את היכולת שלה לייצר הורמונים. השימוטו יכולה להופיע בכל גיל, אך היא נפוצה בעיקר בקרב נשים בגיל העמידה.  

קיימים מקרים קלים של מחלת השימוטו, בהם החולים אינם סובלים מתסמינים ברורים. המחלה יכולה להישאר יציבה לאורך שנים, והתסמינים לרוב עדינים. הם גם לא ספציפיים, מה שאומר שהם מחקים תסמינים של מצבים רבים אחרים. התסמינים כוללים: עייפות, דיכאון, עצירות, עלייה קלה במשקל, עור יבש, שיער יבש ודליל, פנים חיוורות ונפוחות, ווסת כבדה ולא סדירה, חוסר סיבולת לקור, בלוטת התריס מוגדלת, או זפק.

סיבות למחלת השימוטו: מאחר ומדובר במחלה אוטואימונית הסיבה המדויקת לתופעות של השימוטו אינה ידועה, אך על פי ההערכות, גורמים רבים ממלאים תפקיד, בהם: נטייה גנטית – לאנשים הסובלים מהשימוטו יש לעתים קרובי משפחה הסובלים ממחלת בלוטת התריס או מחלות אוטואימוניות אחרות. זה מרמז על מרכיב גנטי למחלה. הורמונים – השימוטו פוגעות בערך פי שבע יותר בנשים מאשר בגברים, מה שמעלה חשד כי הורמוני המין עשויים למלא תפקיד בהופעת המחלה. יתרה מזאת, כחמישה אחוזים מהיולדות, יפתחו תת פעילות של בלוטת התריס בחודשים שלאחר הלידה. התסמינים מופיעים כמה חודשים לאחר הלידה וחולפים מעצמם בתוך זמן קצר. למרות שהבעיה בדרך כלל נעלמת, עד עשרים אחוז מהנשים הללו מפתחות השימוטו, שנים לאחר מכן. עודף יוד – מחקרים מצביעים על כך שתרופות מסוימות ועודף יוד, יסוד הנדרש לייצור הורמוני בלוטת התריס, עשויים לעורר מחלות של בלוטת התריס אצל אנשים רגישים. מחשיפה לקרינה – דווח על מקרים מוגברים של מחלת בלוטת התריס בקרב אנשים שנחשפו לקרינה, כולל בעקבות הפצצות האטום ביפן, התאונה בכור הגרעיני בצ'רנוביל וטיפול בהקרנות לסוג של סרטן דם המכונה לימפומה הודג'קין. 

אבחון וטיפול במחלת השימוטו: לעיתים תת הפעילות מתגלה באופן מקרי בבדיקת דם שגרתית, בלי שהמטופל הבחין בתסמינים כלשהם. במקרים אחרים נעשה האבחון על סמך בדיקת דם שנלקחה במסגרת בירור של תסמינים מתאימים כמו עייפות, חולשה ודיכאון. בדיקת דם למדידת רמת הורמון מגרה בלוטת התריס (TSH) היא לרוב הצעד הראשון בעת בדיקת כל סוג של הפרעה בבלוטת התריס. ה-TSH מיוצר בבלוטת יותרת המוח (היפופיזה) ותפקידו לגרות את בלוטת התריס לייצר את ההורמונים T3 ו- T4 האחראים על ויסות החומרים בגוף. ערכים גבוהים של ההורמון TSH בצירוף ערכים נמוכים של ההורמונים  T3 ו־T4 מצביעים על תת פעילות של בלוטת התריס. השימוטו היא הפרעה אוטואימונית, כך שבבדיקת הדם יופיעו גם נוגדנים חריגים שיתכן ותוקפים את בלוטת התריס.

אין שום תרופה ידועה למחלת השימוטו ולכן הטיפול התרופתי הקיים נועד לעזור להקל על תסמיני המחלה והוא דומה לטיפול בכל תופעות תת פעילות בלוטת התריס. הטיפול הנפוץ הוא בתחליפי הורמונים שנועד להעלאת את רמות הורמוני התריס או להוריד את רמות ה- TSH. הטיפול הנפוץ הוא באמצעות לבותירוקסין שהוא תירוקסין סינתטי. בארץ קיימות כיום שתי תרופות שמכילות לבותירוקסין: אלטרוקסין ויוטירוקס.

לאחר האבחנה מתחילים בדרך כלל במינון שנע בין חמישים לבים מאה מיקרוגרם ביום. לאחר כשישה שבועות חוזרים על בדיקת הדם ומחליטים על המינון המתאים. חשוב מאוד ליטול את התרופה באופן סדיר - רצוי בבוקר לאחר צום הלילה, שכן אסור לשתות קפה או לאכול בחצי השעה שלפני נטילת התרופה ולאחריה. חשוב – במיוחד אצל חולים מבוגרים – להתחיל את הטיפול במינון נמוך ולהעלות אותו בהדרגה כדי למנוע תופעות לוואי בלתי רצויות כמו דפיקות לב, עצבנות ורעד. בדרך כלל מושג איזון בתוך כשלושה חודשים. קשישים זקוקים בדרך כלל למינונים נמוכים יותר של ההורמון. לאחר השגת האיזון יש להמשיך במעקב הרפואי. מומלץ לעשות בדיקת דם אחת לחצי שנה עד שנה כדי לוודא שהאיזון נשמר. במקרים נדירים של השימוטו, עשוי המטופל להזדקק לניתוח כדי להסיר חלק או יותר מבלוטת התריס.