פריצת דיסק – טיפול

מתרופות משככות כאב ונוגדות דלקת, דרך פיזיותרפיה, ועד לניתוחי פריצת דיסק קלאסיים, ניתוחי אנדוסקופיה זעיר פולשניים, ניתוחים לשאיבת דיסקוס, צריבת דיסקוס ומיקרו כירורגיה. סקירה

סובלים מפריצת דיסק נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: האחת – אנשים שאינם סובלים מפגיעה או חסר נוירולוגי וסובלים רק מכאבים חזקים. אלה יכולים להסתפק בטיפול שכולל תרופות נוגדות דלקת כמו: אטופן, ארטופן, נקסין, אקרוקסיה, וולטרן; טיפול בתרופות משככות כאב כמו: אקמול, אופטלגין, מוסקול, אלגוליזין, טרמדקס ואפילו מורפין לסוגיו השונים; פיזיותרפיה; זריקות לחסימת תחושת העצב; הזרקה אפידורלית ומנוחה. ב־90 אחוז מהמקרים הכאבים חולפים תוך שישה שבועות. יש כיום גם אפשרות לצרוב את העצבים שמוליכים את הכאב בעזרת גלי רדיו.

באשר לקבוצה השנייה, ניתוחי פריצת דיסק מתבצעים רק כאשר הכאבים אינם חולפים בטיפול שמרני, או אם קיימת פגיעה עצבית בגלל הלחץ על עצב, כגון חולשה או צניחה של כף הרגל, או כשיש הפרעה בתפקוד שגורמת לאובדן שליטה על מתן שתן. מצבים כאלה מצריכים ברוב המקרים ניתוח פריצת דיסק דחוף. כל הניתוחים לטיפול בפריצת דיסק, נעשים במטרה לשחרר את הלחץ מהעצב, כאשר תוכן הדיסק החצי נוזלי פרץ החוצה ולוחץ על העצב. ​

הניתוח הקלאסי נעשה דרך חתך קטן בגב, באורך של שישה עד עשרה סנטימטרים. במהלך הניתוח דוחפים בזהירות את שורש העצב הלחוץ כדי להרחיקו מהדיסק הפרוץ. בהמשך מבצעים חתך בדיסק ומרוקנים אותו חלקית מהג'ל. העצב חוזר למקומו, הדלקת נעלמת והכאב מתפוגג. תוצאות הניתוח בכללותן טובות וכ־90 אחוז מהמנותחים מדווחים על שביעות רצון. באחד מ־400 ניתוחים, ייתכן סיבוך של פגיעה בעצב בזמן הניתוח.

לעתים לא מוציאים את הדיסק בשלמותו, אלא רק את החלק הבולט, הגורם ללחץ, וחלקים נוספים שהתרופפו. ניתוחי כריתת דיסקוס צווארי עקב פריצת דיסק דומה לניתוח המתבצע בעמוד השדרה המותני, אבל המנתחים מוסיפים לרוב גם קיבוע פנימי של החוליות.

במעקב של שנה אחרי אלה שנותחו ואלה שלא נותחו, המנותחים נהנו בטווח הקצר משיפור מהיר יותר במצב בהשוואה לאלה שלא נותחו, אבל כעבור שנה התוצאות השתוו: אותו שיעור של מנותחים שבו לסבול מכאבים כמו אלה שלא נותחו.​

ניתוחים זעיר פולשניים לכריתת דיסק (אנדוסקופיה). השיטה – נכנסים עם סיב אופטי (אנדוסקופ) לתעלת השדרה וכורתים את הסחוס הבולט. השימוש באנדוסקופ מאפשר חתך קטן יותר (כ־3 סנטימטרים). השיקום מהניתוח מהיר יותר, ותוצאותיו דומות ביעילותן לניתוח הקלאסי.​

אפשרות נוספת היא שאיבת דיסקוס או צריבת דיסקוס. שיטה זו מתאימה רק למקרים מסוימים, שבהם יש בקע בדיסק, ולא פריצת דיסק מלאה. בניתוח שאיבה, המבוצע תחת שיקוף רנטגן, מכניסים מחט ושואבים בעזרתה חלק מהסחוס הנוזלי יותר. ניתוח צריבה דומה מאוד לניתוח שאיבה, רק שבו מאיידים את הדיסק באולטרסאונד.​

סוג אחר של טיפול פולשני הוא מיקרו כירורגיה. בפעולה הזאת משתמשים במיקרוסקופ לכריתת הדיסקוס הפרוץ, וניתן להסתפק בחתך קטן (3 סנטימטרים), שמאפשר שיקום מהיר. התוצאות דומות ביעילותן לניתוח הקלאסי.

כיום ניתן לבצע גם השתלת דיסקוס מלאכותי, כדי לאפשר תנועתיות בין החוליות, בדומה לדיסק טבעי. עם זאת, מדובר בניתוח ניסיוני והמחקר והפיתוח בתחום זה עדיין נמשכים.​

מקור המידע – "אתר שירותי בריאות כללית", מאמר מאת מומחה לרפואת משפחה דר' שמואל גבעון