סיעוד קורונה

העובדות הסוציאליות בבית החולים כרמל מתמגנות, ונכנסות למחלקות הקורונה, כדי להתמודד עם מראות קשים ומצבים כואבים

כבר 20 שנה שלימור קוזין דיסני חשה ונושמת מקרוב את מצוקתם של החולים במרכז הרפואי כרמל. לימור היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, ובמהלך שנות עבודתה טיפלה במאות נפגעים ובני משפחותיהם בכל מצבי החרום והאסון שונים. היא הייתה עם המטופלים לאורך שנות האינתיפאדה והפיגועים, במלחמת לבנון השנייה, באסון השרפה בכרמל, בתאונה במנהרות הכרמל ובעוד אירועי חירום גדולים כקטנים. אך לא היה בכל זה כדי להכין אותה לעבודה בתוך מחלקות הקורונה.

עם פתיחת מחלקת הקורונה הראשונה בכרמל, לפני כשנה, בשלב בו תחושת חוסר הוודאות ואי הידיעה שלטה בכל, התגייסה לימור והצטרפה לצוות שהוקם בבית החולים לטפל בחולים ובני משפחותיהם. לדבריה, "לאור ההבנה שמדובר במחלה מדבקת ומסכנת חיים, ההתערבות עם המשפחות ששהו בביתם וחששו להגיע לבית החולים חייבה יצירתיות ושימוש בטכנולוגיות שלא היו מוכרות לנו עד כה. למשל, טיפול באמצעות שיחה טלפונית, שיחות וידאו, שיחות עם המטופלים באמצעות מצלמות שהותקנו בחדרים ועוד. הבדידות ופחד המוות של החולים היו בעוצמה, שלא הכרנו. הצוות הפך, במובן מסוים, לתחליף למשפחה שהייתה כל כך חסרה, כמשאב חיוני להתמודדות" .

עם הגידול במספר החולים הצטרפו ללימור עובדות סוציאליות נוספות שהתגייסו למשימה החשובה, בהן דנה שגיא, היא ראשד, דקלה צור, תמי יוגב וניצן אלון. הדס בן שלמה, מנהלת השירות הסוציאלי בכרמל, מסבירה: "המציאות המשתנה חייבה אותנו בשירות הסוציאלי להערכת מצב מחודשת, מידי יום, והסטת עובדות סוציאליות בהתאם לשינויים. העובדות התגייסו בסבב תורנות לעבודה במחלקת הקורונה, כשהעובדות האחרות נותנות גיבוי וסיוע במחלקות שנותרו ללא העובדת הסוציאלית שלהן. כל אחת נרתמה במהירות ובאהבה בהתאם לצרכים ולאילוצים שעלו. בין אם בשיחות וונטילציה עם אנשי צוות הקורונה, בין אם בהכנת הצוות המוביל לישיבת צוות קורונה בזום ועוד".

מתוך ההבנה של הסיטואציה הייחודית, והצורך בהתערבות טיפולית בלתי אמצעית, במיוחד עם חולים קשים המתקשים לתקשר באמצעות מצלמות וטלפון. הייתה הבנה כי יש חשיבות לכניסה והתערבות ליד מיטת החולה פנים מול פנים. לימור קוזין דיסני הייתה בין העובדות הסוציאליות הראשונות, שנכנסו לטיפול בחולים בתוך מחלקת הקורונה. הדס בן שלמה: "ככל שעבר הזמן, עלה צורך בהתערבות עם אנשי הצוות, בין אם באופן פרטני בעקבות פטירה, ובין בהנשמת חולה צעיר. כמו כן, התערבות קבוצתית אפשרה לצוות לקחת פסק זמן, כדי לאוורר רגשות, ולתת ביטוי לפחדים, לעייפות ולכאב, במטרה להגביר את תחושת הלכידות והחוסן של אנשי הצוות".